אני נמצאת פה במקום שיש לו נקודת ציון ברורה על המפה,

ובכל זאת אפשר לומר שאני אי שם.

קרובה לחומה של אדמה. רגבים של ארץ זרה.

שקט אופף אותי  מכל עבר, אבל בתוכי...סערה.

בתוך השקט הזה אני מצליחה לשמוע את ההד רועם בנשמתי.

אני רחוקה מכל מה שהכרתי, רחוקה מהשגרה.

אין לי זמן ואין לי רצון לעצור ולחשוב.

בכלל, כבר דיי הרבה זמן אני נמנעת מלחשוב.

כאן- בארץ הזרה הזו, אני ללא המושכות. נטו גוף ונשמה.

חבר טוב אמר לי, שהגיע הזמן לנסות ולהסיר לאט לאט את החומה שעוטפת אותי.

לפקוח עיניים, לנשום, להרגיש, לגעת.

להבין שהחיים הם לא עוד עסקה שצריך לסגור ועוד בונוס לגרוף.

כל אלה הם סוג של בריחה.

החיים הם שיחה, חיבוק , נשיקה וחיוך.

הם דמעה ורגש , אהבה ושנאה.

הם החלטה.

החלטה לחיות בתוך ולא ליד...

יש אנשים שנמנעים מלחיות את החיים.

הם חיים עם אמצעי מניעה.

על החיים שלהם יש שלט: "נא לא להפריע".

הם שקועים כל כך עמוק בשגרה, נמצאים במרוץ מטורף נגד השעון

שאפילו הארנב של עליסה היה מתעייף רק מלהסתכל עליהם .

אז נכון שלא ניתן לבעוט הכל וללכת,

נכון שלא ניתן לעצור ולהגיד "פוס"... כי זה לא משחק.

יש אחריות, ומסירות וסדרי עדיפות ומשפחה וחוב

ובנק והורים והשכנה ממול ברחוב ...

אבל יש גם אותי.

הגיעה השעה להתחיל בכל בוקר את חיי עם דף חלק ונקי.

לצייר עליו בכל יום מחדש. ציור שמתאים לי, בצבעים שלי, בטונים שלי, בטונציות שלי.

להתחיל להנות ממה שהחיים מציעים לי.

להניח את המחשבון בצד, מבלי לאבד את הראש.