הבעירה הזאת,

ששורפת כל דבר שאני נוגעת בו.

עושה רושם

כאילו כפות הידיים שלי

אחראיות על התחממות האטמוספירה.

אפילו לובן הסהר הופך אדום

כשנוגע לי בגוף.

תרגיש, אהובי,

את עוצמת הכישוף...

אתה צובע לי את השפתיים

בגוונים שבראת לבד,

נשבעתי לאהוב

כמו שמעולם

לא אהב אותך

אף אחד...

זהב חלודה

חורק בצירים העתיקים

של שער המקדש.

זה ממש לא מובן מאליו

איך אנחנו

ממציאים את עצמנו

בכל דקה, בכל שניה, מחדש.

תיראה בזה, אהוב שלי,

כמו סוג של מתנה,

לא כל אחד יכול לעוף לאן שיתחשק

לאור הלבנה.

אעטוף אותך

בשמיכת עלי היסמין הפורח,

אתבשם בגופך,

אשתכר מהריח.

העולם שבחוץ

משתאה, מנוכר,

הכוהנת הלבנה,

האדון הבלתי מעורער...

מלאכים שקופי כנפיים

ישירו לנו שיר ערש,

ישקו אותנו טל אהבה,

הלוואי והיית יודע

עד כמה אני מרגישה קרובה.

תיראה את הירח, אהובי,

זוהר מעל הגג,

לוהט ונרגש,

חוזר שוב, בכל חודש,

על בריאת העולם

אצלנו

במקדש...