כותרות TheMarker >
    ';

    חינוך אחר

    90 אנשי חינוך בכירים בעולם נגד מבחני פיז"ה - מתורגם

    1 תגובות   יום שלישי, 20/5/14, 21:03

    ראו גם מאמר שהתפרסם בנושא זה בדמרקר

    http://www.themarker.com/opinion/1.2332243

     

    http://www.theguardian.com/education/2014/may/06/oecd-pisa-tests-damaging-education-academics#start-of-comments

     

    OECD and Pisa tests are damaging education worldwide - academics

    In this letter to Dr Andreas Schleicher, director of the OECD's Programme for International Student Assessment, academics from around the world express deep concern about the impact of Pisa tests and call for a halt to the next round of testing

     

    מר שלייכר היקר,


    אנחנו כותבים אליך במסגרת תפקידך ב-OECD כמנהלם של מבחני פיז"ה. עכשיו, בשנתה ה-13, פיז"ה מוכרת בכל העולם כמכשיר שמדרג מדינות ב-OECD וכאלה שאינן ב-OECD (למעלה מ-60 מדינות) על סמך הישגים אקדמיים של תלמידים בני 15 במתמטיקה, מדעים וקריאה. מהיבט אדמיניסטרטיבי, כל שלוש שנים צופים ממשלות, שרי חינוך, עורכי עיתונים בדאגה לתוצאות פיז"ה – תוצאות שמצוטטות באין ספור דוחות מדיניות. אלה התחילו להשפיע באופן עמוק על העשייה החינוכית בארצות רבות. כתוצאה מפיז"ה, מדינות "משפצות" את מערכות החינוך שלהן בתקווה לשפר את מיקומן בדירוג. אי התקדמות בפיז"ה מוביל להצהרות של משבר ו"הלם פיז"ה" במדינות רבות, שבעקבותיהן קריאות להתפטרות ורפורמות התואמות לתפיסות פיז"ה.


    אנחנו מודאגים באמת מן התוצאות השליליות של הדירוג של פיז"ה, ולהלן חלק מדאגותינו:


    • כיון שעושים שימוש במבחנים סטנדרטיים בארצות רבות במשך עשורים, פיז"ה תורמת להחמרה במבחנים מסוג זה ומגדילה באופן דרמטי את ההישענות על מדידות כמותיות. לדוגמא, בארה"ב פיז"ה עוררה הצדקות רבות לתכנית "המירוץ לפסגה" (Race to the Top ), שהגדילה את השימוש במבחנים סטנדרטיים להערכת תלמידים, מורים ומנהלים, וכך דירגה ותייגה תלמידים כמו גם מורים ומנהלים לפי תוצאות המבחנים שהכל יודעים שאינם מושלמים (ר' לדוגמא את הירידה הלא-מוסברת של פינלנד מצמרת טבלת פיז"ה).

    • במדיניות חינוך, פיז"ה, עם סבב המדידה התלת-שנתי, גורמת להעתקת תשומת הלב לעבר תיקונים קצרי-טווח העשויים בכדי לסייע למדינה לטפס במהירות בדירוג, למרות שמחקרים מראים שלשינויים ארוכי-טווח ועמידים בעשייה חינוכית לוקח עשורים, לא כמה שנים, להגיע לבשלות. למשל, ידוע לנו שלמעמד המורים וליוקרה של מקצוע ההוראה יש השפעה חזקה על איכות ההוראה, אבל הסטטוס הזה של מעמד המורים משתנה מאד מתרבות לתרבות ואינו קל להשפעה שמצד מדיניות קצרת-טווח.

    • באמצעות ההדגשה של תחום צר של היבטים ברי-מדידה בחינוך, פיז"ה מעבירה את הדגש הרחק מנושאי החינוך הפחות ניתנים למדידה או שאינם ניתנים למדידה כלל כמו חינוך גופני, מוסר, אזרחות, ופיתוח אמנותי, ובשל כך מצרה באופן מסוכן את הדמיון הקולקטיבי שלנו לגבי מה שהחינוך הוא כעת ומה שעליו להיות.

    • כארגון לפיתוח כלכלי, OECD מוטה באופן טבעי לטובת התפקיד הכלכלי של בתי ספר ציבוריים. אבל הכנת נשים ואנשים צעירים לתעסוקה מפרנסת אינה הדבר היחיד, ואפילו לא המטרה המרכזית של החינוך הציבורי, שצריך להכין תלמידים להשתתפות בממשל עצמי דמוקרטי, פעולות מוסריות וחיים של פיתוח אישי, צמיחה וחיי רווחה.

    • שלא כמו האומות המאוחדות, ארגונים כמו אונסק"ו או יוניצ"ף שהם בעלי מנדט ברור ולגיטימי לעסוק בשיפור החינוך ותנאי החיים של הילדים סביב העולם, ל-OECD אין מנדט כזה. גם אין לו, בשלב זה, מנגנונים אפקטיביים להשתתפות דמוקרטית בהליכי קבלת ההחלטות בנושא החינוך.

    •  בכדי לבצע את פיז"ה ושירותי מעקב נלווים רבים מאד, OECD אימץ "שותפות ציבורית-פרטית" ונכנס לבריתות עם חברות על-לאומיות למטרות-רווח, שמתכוונות להרוויח כסף מכל מחדל – אמיתי או שכך הוא נראה – שנחשף ע"י פיז"ה. כמה מן החברות הללו סיפקו שירותי חינוך לבתי הספר האמריקניים ולמחוזות של בתי ספר באופן מאסיבי, על בסיס רווחי, בעודן רודפות גם אחר תכניות לפתח חינוך יסודי באפריקה על בסיס רווח, במקומות שבהם OECD מתכננת להכניס עתה את תכנית פיז"ה.

    • לבסוף והחשוב ביותר: משטר פיז"ה החדש, עם הסבב הנמשך של מדידה גלובאלית, פוגע בילדים שלנו ומדלדל את כיתות הלימוד, כאשר הוא כרוך בהכרח ב"בטריות" רבות וממושכות יותר של בחינות רב-ברירתיות multiple-choice testing)), יותר שיעורים מתוכנתים ו"ארוזים" מראש, ופחות אוטונומיה למורים. בדרך זו פיז"ה הגדילה עוד יותר את רמת הלחץ הכבד שקיים ממילא בבתי הספר, אשר מסכן את רווחתם (wellbeing) של התלמידים והמורים.

    התפתחויות אלה נתונות בקונפליקט גלוי עם עקרונות מקובלים ע"י רבים בתחום עשייה חינוכית ודמוקרטית נאותה:


    • אין אף רפורמה שמסקנתה אמורה להיות התבססות על מדידת איכות יחידה וצרה.

    • אין אף רפורמה שמסקנתה אמורה להיות הזנחת התפקיד החשוב של גורמים לא-חינוכיים, כשביניהם אי השוויון החברתי-כלכלי הלאומי הוא מרכזי. בארצות רבות, כולל ארה"ב, אי השוויון גדל באופן דרמטי ב-15 השנים האחרונות, וזה מסביר את הפער החינוכי המתרחב בין עשירים לעניים, שרפורמות בחינוך, לא חשוב עד כמה הן מתוחכמות, כנראה לא יתקנו.

    • ארגון כמו ה-OECD, כמו כל ארגון שמשפיע באופן עמוק על חיי הקהילות שלנו, צריך להיות פתוח לאחריותיות דמוקרטית של חברי הקהילות הללו.

    אנחנו כותבים לא רק בכדי לציין מגרעות ובעיות. אנחנו גם מעוניינים להציג רעיונות קונסטרוקטיביים והצעות שאולי יסייעו להקל על הדאגות המוזכרות לעיל. בעוד שההצעות הללו ודאי אינן מושלמות, הן מתארות כיצד יכולה הלמידה להשתפר ללא ההשפעות השליליות שתוארו עד כאן:

     

    1. צריך לפתח אלטרנטיבות ל"טבלאות הליגה": לבחון דרכים משמעותיות יותר ופחות סנסציוניות של דיווח תוצאות של מדידות. לדוגמא, השוואת מדינות מתפתחות, ששם בני 15 הופכים ברגיל להיות חלק מכוח העבודה, עם ארצות העולם המפותח, אינה הגיונית לא חינוכית ולא פוליטית, וחושפת את ה-OECD להאשמות בדבר קולוניאליזם חינוכי.

    2. לתת מקום בכל התחום האמור להשתתפותם של מצביעים ולומדים רלוונטיים: הקבוצות בעלות ההשפעה הגדולה ביותר על מה ואיך תלמידים נמדדים בעולם הם אנשי הפסיכומטריה, הסטטיסטיקאים והכלכלנים. הם בפירוש ראויים לשבת סביב שולחן הדיונים, אבל באותו אופן גם קבוצות רבות אחרות ראויות לכך: הורים, אנשי חינוך, מנהלים, מנהיגי קהילה, תלמידים, וגם אנשי מקצוע מתחומי-דעת כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, היסטוריה, פילוסופיה, בלשנות, וגם אמנויות ומדעי האדם. השאלות מה וכיצד אנחנו מעריכים את החינוך של תלמידים בני 15 צריכות להיות נושא לדיונים שמערבים את כל הקבוצות הללו, ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית.

    3. הכללה של ארגונים לאומיים ובינלאומיים בניסוח שיטות הערכה וסטנדרטים שמטרתם הולכת מעבר להיבט הכלכלי של החינוך הציבורי ואשר מוטרדות גם משאלות של בריאות, התפתחות אנושית, רווחה ואושר של תלמידים ומורים. זה יכלול את ארגוני האו"ם, וגם ארגוני מורים, הורים ומנהלים, אם לציין אחדים בשמם.

    4. לפרסם את עלויות הישירות והעקיפות של המנגנון של פיז"ה, כך שמשלמי המיסים במדינות החברות יוכלו לבחון אלטרנטיבות לשימוש במיליוני הדולרים שיוצאים על המבחנים הללו, ויוכלו לקבוע אם הם רוצים להמשיך את ההשתתפות בכך.

    5. לקדם בברכה פיקוח של צוותים עצמאיים בינלאומיים שיוכלו לבחון את המנגנון של פיז"ה מן התפיסה התיאורטית ועד שלב הביצוע, כך ששאלות אודות צורת המבחן והליכי הסטטיסטיקה והניקוד יוכלו להישקל באופן נכון יותר כנגד האשמות בהטיות או בהשוואות בלתי הוגנות.

    6. לספק דין וחשבון מפורט המתייחס לתפקיד החברות הפרטיות למטרות-רווח בהכנה, בביצוע ובמעקב של המדידה התלת-שנתית של פיז"ה, בכדי למנוע הופעה או מציאות של ניגודי עניינים.

    7. להאט את קצב התהליך ההרסני. לקחת זמן לדון בנושאים הנזכרים כאן ברמה המקומית, הלאומית והבינלאומית, ולבחון דילוג על הסבב הבא של מבחני פיז"ה. זה יאפשר זמן לכלול את הלמידה השיתופית שתנבע מן הדיון במודל מדידה חדש ומשופר המוצע כאן.

    אנחנו משערים שמומחי פיז"ה של ה-OECD הם בעלי מוטיבציה ורצון כן לשפר את החינוך. אבל אנחנו עדיין איננו מבינים כיצד הארגון שלכם הפך לפוסק הגלובאלי של האמצעים והמטרות של החינוך בכל העולם. המיקוד הצר של ה-OECD במבחנים סטנדרטיים מסכן את הלמידה, בהפיכתה למונוטונית והכחדת ההנאה ממנה. כפי שפיז"ה הובילה ממשלות רבות לתחרות בינלאומית להשגת ציוני מבחנים גבוהים יותר, OECD נטלה לידיה את הכוח לעצב את מדיניות החינוך סביב העולם כולו, ללא דיון אודות הנחיצות או המגבלות של מטרות ה-OECD.

     

    אנחנו מוטרדים באופן עמוק מן האפשרות שמדידה של מסורות חינוכיות ותרבותיות בעלות שונות גדולה, תוך שימוש בקנה-מידה יחיד, צר ומוטה, יכולה להביא  לנזק בלתי הפיך לבתי הספר שלנו ולתלמידינו.

     

    בכבוד רב,


    כ-90 אנשי חינוך בכירים מכל העולם, מרביתם אקדמאיים (שמות בפרסום המקורי).

     

     

    תרגום: אברהם פרנק ©

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/5/14 23:42:

       

       

      מבחנים סטנדרטיים -- לרבות בחינות הבגרות, מיצ"ב, פיז"ה ופסיכומטריות -- הורסים את מערכת החינוך.

       

              כל פעם כאשר ניתנים, המבחנים הארציים הסטנדרטיים לתלמידי כיתות ד', כיתות  ח', וכיתות י"ב, לרבות, מבחני מיצ"במבחני פיז"הבחינות הבגרות והבחינות הפסיכומטריות, הם נבחנים בהרחבה ונדונים מעל דפי העיתונות ובמשרדי הניהול של בתי-ספר שונים. ישוב אחד תוהה מדוע לתלמידיו היו הישגים כל כך נמוכים לעומת הממוצע, ישוב אחר מתגאה בתוצאותיו הטובות, בעוד שישוב נוסף מתגאה בכך שהוא מעל הממוצע אולם מודאג מהירידה לעומת השנה שעברה, וכן הלאה.  קהילות מדרגות את עצמן ואת בתי-הספר שלהן בהתאם לתוצאות המוחלטות והיחסיות האלו, ונראה שכל אחד מקבל כמובן מאליו שמבחנים אלה, שהם חדשים יחסית, הם מידה נפלאה למשהו מאוד חשוב הנוגע לחינוכם של ילדינו.

       

              למעשה, לא נגזים, אם נאמר שלמבחנים אלה יש השפעות שליליות הרות אסון על בתי-ספרינו. מן ההתחלה, הבה ונשאל את עצמנו: מה טבעם של מבחנים אלה? כיצד הם בנויים?  התשובה היא: שהם מחרוזות של שאלות אשר מנסות למדוד את כושרם של התלמידים לזכור עובדות ומיומנויות מסוימותלאחר שנבחן מקרוב את ההנחות עליהן מבוססים המבחנים, אנחנו יכולים להתחיל לרכוש הבנה פנימית וראיה לתוך אופיים המתעה והעקמומי.

       

              ראשית, מי מנסח את המבחנים? המחברים הם בעצמם חברי הממסד החינוכי, אשר מתבקשים לשפוט בדיוק מה חשוב ומה לא חשוב על כל אחד לדעת ברמה מסוימת. מי העניק ידע אלוהי כזה לקבוצת אנשים זו? מי יכול לטעון שהוא בעל תבונה כזו שהוא יודע את הדבר בבטחה -- בבטחה כזאת שתהפוך ידע זה לנקודת ציון לאלפי ילדים? איזה איש או אישה יכול לטעון שהוא בעל יכולת למיין ולבחור מתוך המאגר האין-סופי של הידע האנושי את המעדנים אשר הם חיוניים לכל?

       

              אם היו עומדים להקים מערכת כזו במקום אחר כלשהו למעט בבתי-הספר, הייתה קמה זעקה ציבורית כזאת שהמציעים היו מתחבאים מבושה. האם אין היא, הדבקות האוניברסאלית לערכה נתונה ומוגבלת של עובדות ומעשים, מהות הדוגמאטיות, האוטוקרטיה, הדיכוי  הפסיכולוגי? האין זה כך שאנחנו תמיד בזנו למדינות בהן קיימות תביעות כאלה? האין זה כך שאנחנו מתענגים תמיד על הרבגוניות שלנו, על החופש שלנו מכפיה בחשיבה? כיצד, אם כן, אנחנו יכולים להצדיק את הענקת הסמכות והכוח לקבוצת מורים, לשפוט את כל ילדינו על פי המידות  שאותם מורים יחליטו לקבען כמוחלטות ונכונות?

       

              ומה עם הרעיון עצמו של אמות מידה אחידות? האם זה הגיוני לחפוץ שכל בן עשר, או כל בן ארבע עשרה, או כל בן שמונה עשרה שנים יהיו בקיאים באותו החומר? התוצאה הגרועה ביותר אשר הייתי מדמיין לעצמי הייתהשכל תלמיד במדינה יקבל ציון מצטיין! איזו תחזית מפחידה! האם  אנחנו באמת רוצים לחיות בעולם חדש ואמיץ כזה? ואם זה טוב עבור הגילאים האלה, מדוע שנעצור שם? מדוע שלא נמשיך את העבודה הטובה, ונבחן את האנשים כל ארבע שנים, עד גיל  הזקנה, כדי להבטיח שלא יסטו מאמות המידה הטובות ביותר שעליהן הבוחנים שלנו יכולים לחשוב?

       

              האם לאנשים יש מושג מה המבחנים האלה עושים לבתי-הספר של הערים והכפרים השונים שלנו?  ככל שעובר הזמן, והביצוע במבחנים אלה הופך להיות חשוב יותר כמידה להצלחתם של בתי-הספר, יותר ויותר אנרגיה מופנית כדי להבטיח שהילדים יצליחו במבחנים. הביצוע במבחנים הופך להיות דבר ראשון במעלה, וכל פעם מושקעים בתרגיל עקר זה כמויות גדולות יותר של אנרגיה ושל זמן.  אינני מתפלפל בנושא זה. אותו הדבר קרה בכל מקום בו הוכנסו מבחנים סטנדרטיים.  לפני למעלה מחמישים שנה, כבר אז, התחוור למשל, שלהעמיד את כל תלמידי התיכון של העיר ניו-יורק בפני מבחני ריג'נט של המדינה בכל מקצוע, הביא את ההוראה בכל מדינת ניו-יורק לבינוניות אחידה שעד היום טרם התגברו עליה. משהו דומה קרה עם הסאט'ס (SAT'S - Scholastic Aptitude Tests - מבחני כושר הלמידה: מבחנים פסיכומטריים בארה"ב), שהפכו למטרה בפני עצמה לכניסה לאוניברסיטאות, ומטילים צל על למידה יצרנית כלשהי אשר לולא הם, היה עוסק בה התלמיד במשך השנים האחרונות של בית-הספר התיכון.

       

              אין זה מאוחר מדי מכדי לנטוש את המבחנים מוליכים שולל והעקמומיים האלהבמחשבה שנייה, אולי זה כן מאוחר, לעת עתה;  אולי יעברו עוד הרבה מאד שנים של שיגעון זה עד שהאנשים ברשויות המרכזיות יבחינו בכך שהם חונקים את אותה מערכת חינוך אשר הם חושבים שהם רוצים לשפרה. אולם דבר אחד אשר אנחנו יכולים לעשותו כדי להילחם בשיגעון הזה ברמה המקומית הוא להתעלם מתוצאות המבחנים, בכולם ובכל אחד מהדיונים בבתי-הספר המקומיים  שלנו.  אם הקהילות המקומיות מחליטות, כל אחת בעצמה, להתרכז במה שהן חושבות שהוא חשוב ולהתעלם ממה שכל אחד אחר אומר להן שהוא חשוב, עדיין יש תקווה שנוכל להימנע מן האחידות -- המטמטמת, החדגונית, שמקהה את החושים -- אשר מבחנים אלה מנסים להכתיב לנו.

       

              אין כמעט שימוש ואין כמעט טעם למבחנים במסגרת חינוכית בעלת משמעות. האזרח הממוצע מבין זאת היטב. זו הסיבה מדוע אנחנו בקושי רואים או משתמשים במבחנים במשך חיינו כמבוגרים, למרות שאנחנו מבלים שנים אחרי שנים כאזרחים פוריים. ככל שמחנכים יקדימו להבין עובדה זו, בתי-הספר שלנו יהפכו למקום ראוי, אשר יכין כהלכה את ילדינו ונערינו לעתידם.

       

      ארכיון

      פרופיל

      חינוך אחר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין