זכרון נעים מתערוכה שראיתי

"סונטה אחרת" מגי רום

אוצרת ד"ר נאווה סביליה שדה

   הכותרת מספרת על ארוע שהיה, אבל היה כל כך מרשים, שאני חוזרת אליו לעתים בדמיוני ולמזלי מגי שלחה לי את התמונות של הציורים שלה ואני יכולה להתבונן בהם שוב ושוב.

    מעשה שהיה כך היה. בתי נאווה שכנעה אותי, "אמא באי לתערוכה, זה קרוב לבית, ככה טיול קצרצר ליד הבית ותהני מאד זו." לא היתה לי ברירה, הלכתי וכמעט שאבדתי בדרך את הצעיף היפה שלי, אלא שלהפתעה הגדולה לא הכינה אותי נאווה.

  התערוכה של הציירת מגי רום התקיימה בגלריה בשם המשרד והיא ממוקמת במה שהיה מן הסתם פעם דירה. יש לרדת כשלוש מדרגות מהכניסה של החצר והמדרגות מתעגלות ואין להן מעקה, ככה לשם יופי, דבר שאולי הוא נאה, אבל עלי מקשה. תוך שאני מחפשת מקום להאחז בו, הרגשתי שאני יורדת אל המנגינה המתנגנת ברקע, בנעם ורוגע ומקצב כל כך אוחז, בך. הו בַּךְ, איזה יופי ורק כאשר נחתתי סוף, סוף לאחר שלושת המדרגות, הרמתי עיני ומולי ... מה קורה פה, סביבי על הקירות לא אחרות מאשר הפרטיטורות של.. מי, מה זה, נאווה הפכה לאוצרת של תווים? אבל משמאלי מה אני רואה, מטרונום ממש בגודל של מעל גבהי. טוב, הרבה מעל זה, אחר כך אמרו לי שהוא מגיע לגובה של 2.10מ'. כעת כבר הקיפו אותי בנוסף לכל היצירות שסביבי, האנשים וההסברים, לא ידעתי מאיפה להתחיל להתבונן. אז התחלתי מהציור הראשון שבצד ימין, מהכניסה. ציור של הציירת עצמה, עלמה נאה, בעירם, מכוסה כמובן על ידי פרטיטורה, אלא מה? שערה גולש, כולה רעננה והיא כבר רומזת לנכנסים על הנעשה כאן. כלומר יש להכנס ברגל יחפה ולספוג
אוירה של יצירה.

          מגי רום ונייר מצוייר תווים

 אחר כך בולט המטרונום המיוחד הזה, ראשית בגודלו, פסל מעץ, שמסמן את הזמן בקצב הקבוע ומתוכו בוקעת נגינת הפסנתר. מגי עצמה היא הפסנתרנית, כי מגי אוחזת בשתי האומנויות, הנגינה בפסנתר והציור ובשתיהן עושה חיל.  המטרונום עומד כאלו בצד, אבל זה רק בכאלו, כי בעצם הנוכחות שלו עצומה והוא נתפס בכל החושים, כמעט, ונוכחותו מספרת על הזמן הקצוב. מכל צד שלו, הוא מסמל מקצב בדרך יחודית, צד אחד ציור של שעון אנלוגי, צד אחר הוא שעון חול וכן מופיעים סמלים ומושגים מעולם המוסיקה. מצאתי עצמי מסתובבת סביבו, כשברקע המנגינה וקצבו של המטרונום, טוב באולם הקונצרטים לא ירשו למטרונום להיות אחד הסולנים, כפי שנתנו לו כאן בגלריה, להיות על הבמה, רק בשמיעה. 

                 כך מגי מציירת את התווים והנייר

   מכאן שמגי איננה מסתפקת בהבאת ציור התווים בלבד, אלא נותנת זווית ראיה שונה לנייר התווים, שכביכול סיים את תפקידו. וכאן כבר הרגשתי כצופה באקסטזה, מכיוון שבכשרון אדיר מציירת הציירת את הנייר, שהתקמט וכל פרט בכפול הקמט והצופה יכול להרגיש בראייתו את רשרוש הנייר המתקמט וכל פינה בקימוטה ולראות את דף התווים, כמובן שגם התווים מצויים על הדף המקומט, כשהוא זרוק על הרצפה, או סתם על טבלת שולחן. הסבר מפורט ומלומד, יכול
הקורא היקר שלי, לקרא במאמר שכתבה האוצרת ד"ר נאווה סביליה שדה, באתר שלה

אודות התערוכה.

http://navasadeh.com/portfolio/%d7%a1%d7%95%d7%a0%d7%98%d7%94-%d7%90%d7%97%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%92%d7%99-%d7%a8%d7%95%d7%9d/

נייר תווים זרוק על הריצפה

    הנייר על הרצפה, מזכיר לי אישית, את הספור על אותה פרטיטורה שמצא המלחין מנדלסון, כאשר יום אחד קנה דגים ומוכר הדגים עטף את הדגים בנייר ישן. הנייר שהיה במקורו נייר תווים, משך את תשומת לבו של מנדלסון המלחין והוא הבחין שמשהו מיוחד  נצב מול עיניו. בהתבוננות מרוכזת וארוכה יותר בביתו, הבין מנדלסון שלפניו עומדת יצירה גדולה, הוא רץ אל מוכר הדגים ולהפתעתו של זה, בקש מנדלסון לקנות ממוכר הדגים את כל הניירות האלה, שהיו ברשותו של מוכר הדגים. טוב, מן הסתם חשב מוכר הדגים, הרי כידוע האומנים מוזרים, במקום לקנות את
הדבר האמיתי, כלומר הדגים, האיש הזה רוצה לקנות ממנו נייר ישן, שאין לו ערך, אבל אם האיש המוזר רוצה לקנות... ימכור לו. ולא ידע מוכר הדגים, איזה אושר הוא גרם למלחין ובאיזה עושר זכינו אנחנו שהנייר הבלה, לא המשיך בתפקידו המשני קרי אריזה לדגים, אלא שמנדלסון בידי הזהב שלו, העתיק   והביא לידי בצוע, את אחת מיצירות המופת של גדול המלחינים, את יצירתו
האלמותית של בך כמובן. מגי בראיה הפילוסופית שלה את זריקת הנייר המקומט על הרצפה, נייר שהיה בו קודם לכן כִּתב של תווים, מגי רואה את השנויים  העוברים החפצים, במקרה זה הנייר המודפס של התוים.

   מכאן עוברים הישר אל ציורי השעונים המראים לנו את תפקידו המכריע של הזמן בחיינו. השעון האחד בתבניתו המיוחדת כשהוא איננו מראה את השעה העגולה, אלא במרכז הציור ממעל עומד הליוס, הוא השמש ומקרינה כלפי מטה קרניים של אש, או אור ובמרכז המחוגים המורים את השעה ואלו לוח השעות, כמו סרט יפה ומצויר מתנפנף באלגנטיות, קצה אחד עד למחצית הקצה של התמונה העגולה ומראה את השעות בספרות רומיות. משני צדי הציור שועטים סוסי הליוס, מן הסתם הם אלה שמריצים את הזמן לא.

      שעונו של הליוס?

               ועוד שעון, אולי למן ילדות?

מגי רום ציירת ופסנתרנית אשר קבלה חינוך מוקפד בשתי האומנויות, הגישה לנו את היופי במלוא משמעות המילה. נהניתי מאד מתערוכתה זו.

ר. מיפו.