אני מתיישבת במסעדה הקטנה והיפה, ואז עוברת שולחן. הקדמתי קצת, שלא כהרגלי. הלב פועם. בכל זאת, לא ראיתי אותו כבר כמה חודשים. גם לא  היתה סיבה הגיונית להפגש אחרי הפרידה, כי כלום לא השתנה: אהבה עצומה שאין לה מקום לצמוח, ואם לא תגדע תכלה את עצמה. אבל הוא אמר: "אני חייב לראות אותך. אני לא רואה דרך אחרת." וזה הספיק.

אני מזמינה לי יין ומחכה. קל לזהות אותו. את הגובה הזה, את הצעדים שלו. הוא נכנס וכל היופי הפיזי שלו משתק אותי. הוא מתכופף והשפתיים שלו קשות על שלי. לא באמת עבר זמן.

הוויסקי שלו מגיע, ואני מביטה בו. מקשיבה לקול העמוק שלו, נמחקת שוב על הכחול הזה שמנצנץ מהעיניים שלו, נחלשת מהחיוך שיש לו במיוחד בשבילי. מהמילים.

"אני לא יודע איך אפשר לנתק אותנו. אני רוצה אותך. אני צריך לעשות בך דברים נוראיים."

גם אני רוצה שהוא יעשה בי את אותם דברים. רק הוא יודע לעשות אותם. הוא יודע את זה.

אנחנו מדברים "על זה". הולכים ומתלפפים סביב ה"אין פתרון". גם האין פתרון הרבה יותר נוח כשישובים במקום היפה הזה, המואר בנרות, עם מנות מוקפדות ויין, כשיד מלטפת יד או לחי. אני אומרת לו את הידוע, שתמיד כל כך כיף איתו. העיניים שלי מלטפות את הכתפיים הרחבות. את הזרועות השריריות של הגבר שעד לפני חודשים ספורים היה כל כך שלי. והיום? היום יש קצת זהירות ביננו.

כשהוא קם לעשן סיגריה, היד שלו נתחבת לשיער העורף שלי. הפעם הגוף שלי מגיב קצת יותר לנשיקה שלו. אני נושמת לאט כשהוא יוצא. אני כל כך אוהבת אותו.

אחר כך יצאנו לטייל. המגנט הזה שבנינו מתח אותי לקצה. עדיין התלפפנו סביב ה"אין פתרון" בשילוב "אבל את שלי" ו"אי אפשר להפריד את זה."

ברכב, כשהוא מנשק אותי, לאט ועמוק, הרגליים עדיין רועדות לי. הוא מכיר את ההשפעה שלו עלי.

"זה לא ישנה כלום" הוא אומר, כשהאצבעות שלו מסיטות את התחתון מהדרך וחודרות לתוכי: "את עדיין שלי."

אני יודעת שהוא צודק.