הדבר הבטוח ביותר בחיים. הסוף. המוות לא מבחין, לא בורר. כולנו שווים בפני חרמשו. הוא אינו מדלג או מוותר. הוא שם תמיד. טבעי כל כך, עוטף בקרירות ומבדיל בין שמחה וסבל, עצב והנאה. תמיד שונה אך עקבי, סבלני אך לא מחכה. טל נפטר היום. כל כך רוצה לכתוב על החברות שהייתה לנו, גם אם לא התראינו שנים. מנסה לספר על רגעים בעבודה, אי שם בתחילת האלף. על מילים שהחלפנו, שיחות שקלחו. אבל הכל נכנס לתוך מסך שחור, דהוי. כאילו גוססים הזכרונות עם מותו.אולי, ברגע שכבה, הפך אותו אוסף המתוײַג תחת שמו לאלבום חוויות אישי, אינטימי, שנותר עמי ואין בו עניין לאחר. אולי זאת האשמה. ייתכן שלה יש תפקיד. לא ראוי, אני. לא שווה, אני. בכל תקופת המחלה לא ביקרתי אותו אפילו פעם אחת. לא התקשרתי, גם אם דאגתי להתעדכן בשלומו. אני חושב שפחדתי לראות אותו. שוכב על ערש דווי, חלש, בטח רזה וחיוור. שונה מהגבר שהכרתי. חששתי לשכוח מי היה טל סלומון. פחדתי להפרד, לקבל. חיכיתי לאזור מספיק אומץ לפחדן שכמותי. אבל המוות, הוא לא יחכה לאיש. הוא אורב למרשות המיטה, קיים ולא קיים, לעולם לא יתן זמן לחרטה, הבנה או השלמה.אז תסלח לי טל, יקירי. אני בטוח שכך היית נוהג לו ניתנה לי הזדמנות להתחנן למחילתך. כל שנותר לי הוא ללמוד, להתקדם. שלום, טל. ארים הלילה בירה לכבודך. |