בפוסט הקודם קשרתי בין הגדרות יסוד בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי לבין אידיאולוגיות היונה והנץ, השמאל והימין.

אני טוען שהגדרות פשוטות לשאלות בלתי רשמיות כמו "מי מסוכסך", מגלמות את דמותם הטהורה של הפלגים. בכלליות, השמאל עורך ניתוקים רבים בניסיון לפייס ולהביא לפתרון בין המסוכסכים, בעוד הימין שם את האמת ההיסטורית מעל המטרה הנקודתית ועל כן בלתי נמנע ממנו לחבר בין המצב הנתון לבראשית הדברים.

גם השאלה שבכותרת יכולה להסביר את האידיאולוגיות השונות וכן את פרקטיקות היום יום בפוליטיקה הישראלית. המשפט "לא נשכח ולא נסלח" הוא משפט ממלכתי, הנאמר הן על ידי השמאל והן על ידי הימין. בדרך כלל הוא מכוון ליום השואה, שם באופן ממלכתי מוסכם על כול הפלגים. לשני הצדדים, וכן לכולנו ברור שאסור לשכוח ובלתי אפשרי לסלוח על מה שאירע שם במחנות ובתאים. אולם מבחינה אידיאולוגית, הימין והשמאל מפרשים את המשפט באופנים הפוכים, בהתאם לכיוונם הטבעי.

מבחינת השמאל, לא נשכח ולא נסלח את שעשו הנאצים. אותה מפלגה אחת, קיצונית רעה, היא האשמה ואליה מכוון המשפט. ככול שהשמאל יוני יותר כך הוא נוהג שוב באותה תפיסת עולם נקודתית וצרה במתכוון, המפשטת את פעולות השנאה וההשמד מהקשרים היסטוריים רחבים. חלילה אין כאן הכחשה של אנטישמיות, אלא צמצומה ופירוקה לצורך מציאת פתרון. גישה זו היא שאפשרה לנו כמדינה לנתק בין גרמניה של אחרי משפטי נירנברג לבין הנאציזם ולהעלות על הדעת הסכם שילומים. גישה זו היא שקוראת לנו להודות כי בני דורנו אינם ניצולי שואה, כי היא חלק בהיסטוריה שלנו שהיה ונגמר.

ניתן לראות את הבעייתיות הגדולה שבנקיטת גישה, שמצד אחד מחזיקה במשפט לא נשכח ולא נסלח ומצד שני מבודדת את הנאשם ו"סולחת" לאחרים מעונש. ואמנם לשמאל יש נטייה פרגמטית לפשט את סכסוכי העבר כדי לפתור את סכסוכי ההווה. כאן טמונה הביקורת על "צביעות השמאל" והתועלתנות הליברלית בכלל, מכיוון שמרני הימין. מבחינתם סכסוכי ההווה הם תמיד המשך ישיר לסכסוכי העבר, ועל כן הנאציזם אינו המטרה היחידה למשפט המדובר. עלינו לא לשכוח ולא לסלוח לכול מי שרצה ורוצה ברצח העם היהודי.

מבחינה זו הימין אינו מבחין בין אנטישמיות אחת למשנתה, ומבחנתו חשוב להבהיר זאת. יום השואה אינו מציין עבורו רק את שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, אלא את כתם האנטישמיות על ההיסטוריה כולה. בראי זה לא תיתכן הפרדה בין גרמניה לבין הנאצים, ועל כך זעק מנחם בגין בהתנגדות שלו להסכם השילומים.

חשוב לשים לב לעמידה של בגין על עצם המילה, ועל המשוואה שהוא עורך בין יהודים לבין גרמנים. הנאציזם אינו מעניינו, זהו כיבוס מילים, כי בגרמניה ובגרמנים עסקינן. הימין הישראלי צמח היטב מזעקותיו של גדול מנהיגם. על רקע דבריו של בגין, החיבור שעורך בכול שנה ראש הממשלה נתניהו בין היטלר לבין חומייני נראה טבעי, כי שניהם חלק מאותו ציר רשע בלתי נדלה נגדו אנו נאבקים.

הקשר בין הגדרות יסוד פילוסופיות לבין התפתחותן של אידיאולוגיות פוליטיות, הוא שעיצב את המחנות בישראל. מחקרית, אפשר לתת עוד דוגמאות אולם ברצוני להתרכז דווקא בפרקטיקה. בניגוד לסטריאוטיפ של פילוסופיה, כוונתה תמיד להיות מעשית, והיא אמנם מעשית. את התפתחות עמדותיו של בגין ניתן למצוא לא רק בדברי נתניהו ביום השואה, אלא בכלל בגישת ישראל כלפי אירופה כפי שהוא מוכתבת על ידי ממשלת ימין. החשדנות, הביקורת, העלבון, מתחזקים כלפי אירופה ככול ש"לא נשכח ולא נסלח" מכוון לעומק ההיסטוריה ולרוחב היבשת. ראו את עמדות הביקורת של הימין כלפי הפיגוע בבלגיה. http://www.israelhayom.co.il/article/185527, http://www.haaretz.co.il/news/politics/1.2330740. מבחינת הימין האנטישמיות אולי לובשת פנים איסלאמיים אך לב ליבה ומוקרה הוא אירופאי, מימי רומא העתיקה. ובאמת קשה ביותר לשתף פעולה עם היבשת הזו, כשזוכרים שהיא הוציאה מתוכה כול כך הרבה זוועות אותן היא מנסה לטייח במילים מכובסות. "תיקון העוול?" הזדעק בגין, "היהודים לא צריכים כסף גרמני", ודבריו מהדהדים בפרשנות הימין ל"לא נשכח ולא נסלח" האלמותי.