להיות נימפומנית או לחדול - בקורת סרט

TheMarker Cafeבאבא יאגהחביתהלהיות נימפומנית או לחדול - בקורת סרט

חביתה

רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

להיות נימפומנית או לחדול - בקורת סרט

‎53

סרטים נימפומנית, לארס פון טרייר, בקורת סרט, מין, זיונים, אשה, שרלוט גינסבורג, אהבה, מיניות, פמיניזם, נצרות, בדידות, סטלן סקושגורד, התמכרות, ספרים, אובססיה, אלף לילה ולילה, סיפור, ראי

75 תגובות יום רביעי, 28/5/14, 05:37

להיות נימפומנית או לחדול, זו השאלה שמעסיקה את ג'ו כמעט כל חייה, האם אפשר בכלל לבחור.

האם ללכת או לא ללכת ל"נימפומנית", סרטו הארוך מאד של לארס פון טרייר. (גם בגרסתו המקוצרת, שני סרטים באורך של 4 שעות סך הכל).

מאז "לשבור את הגלים", שזכור לי כסרט שדבֵק לנשמה ואינו מרפה, סרטיו האחרים שראיתי, היו לי אכזבה, את "דוגוויל" לא הבנתי, מ"מלנכוליה" ברחתי באמצע לפני ששקעתי במלנכוליה. גם הביקורות שקראתי "על נימפומנית", היו קטלניות, ועוד גררתי איתי חבר, והרגשתי אחראית לגמרי להנאתו, כאילו הפקתי או ביימתי את הסרט בעצמי.

ובכן על מה הסרט, האמנם נושאו הוא נימפומניה. ואם כן, האם מדובר בסרט ארוטי, אולי אף פורנוגרפי.

אמנם הגיבורה מגדירה עצמה כנימפומנית והספור שהיא מספרת, מעין ספור אלף לילה ולילה מודרני, שמשפיע על המציאות, הוא ספורה של נימפומנית, אבל למרות המין הרב והבוטה המתרחש על המסך, ולמרות אופיו השערורייתי של הסרט ועושהו, הסרט איננו ארוטי, ודאי איננו פורנוגרפי. איך הוא עושה את זה, רק השד ופון טרייר יודעים.

זליגמן, (סטלן סקושגורד) רווק מזדקן, תולעת ספרים ובתול, מוצא את ג`ו, (שרלוט גינזבורג) אשה כבת חמישים, שרועה פצועה ברחוב. הוא אוסף אותה לביתו, מכבס את בגדיה, משקה אותה בתה בחלב, משכיב אותה במיטה, מתיישב על כסא מולה, ומקשיב לסיפור חייה, סיפורה של נימפומנית לפי הגדרתה, משמע, וידוי על זיונים, משמע, וידוי של אשה מכורה למין.

חדרו הנזירי, ערום הקירות של זליגמן, המעוטר רק בציור המדונה וישו שעל הקיר, הוידוי של ג`ו וההקשבה של זליגמן, האמפטיה המתמשכת שלו "לחטאה", כפי שהיא מגדירה את התמכרותה והחמלה שהוא רוכש לה, שאינה תלויה בדבר, מזכירים סיטואציה של וידוי בכנסיה, אבל בניגוד לכנסיה, אין מחיצה בין המתוודָה למְוַוּדֶה. ואולי, לנוכח סופו של הסרט, חבל שאין.

זאת ועוד, פה ושם זליגמן כמו מגיח משריונו ומגיב לספורה מתוך אישיותו, מתוך חייו אבל בעיקר מתוך ספריו. חכמת עגל מלומדה.

במובן מסויים מהווים השניים האלה – כל אחד מהם, המתוודָה והמאזין - ראי מעוות-הפוך-משלים של האחר. נוצרת הקבלה ברורה בין ההתמכרות שלה למין (לחושניות, אולי למה שמסמל יותר מכל את החיים) ובין ההתמכרות שלו לספרים (לחיים שהוקפאו, למושג, לאות, לסמל, בעצם למוות). עד כדי כך הם משקפים זו את זה עד כי לא ברור, מי עצוב, מי אומלל ומי בודד יותר. זו שנוגעת באנשים בלי סוף בבשרה או זה שנוגע בהם רק בתיאוריה, באמצעות הרעיון שעל הדף, שעל נייר של ספר. אם על פניו של זליגמן עולה לפעמים חיוך מבוייש, הרי פניה של המספרת עצובות נטו.

ווידוי, שמהווה את הציר שעליו סובבת עלילת הסרט הוא מוטיב, שמובנה באורחות החברה המערבית-נוצרית, אבל לא רק. גם תחושת החטא והאשמה של ג`ו הקשורה למין ולמיניות שורשיה בתרבות המערבית נוצרית. עצם האפשרות המיתית להרות מרוח הקודש, הופכת מיניות אנושית של בשר ודם לחטא. ואם יש חטא, יש עונש, יש סבל, יש ייסורים, ישנו אפילו קידוש של אלה ויש קורבן, יש הזדהות עם הסובל ויש צורך בווידוי, בסליחה בחמלה, כדי להתמודד עם אלה ועם החיים.

מבחינה זו, שייך פון טרייר ליוצרי קולנוע גדולים בתרבות המערבית, בעיקר אירופאים, שורת במאים שעליהם נמנים ברגמן, פליני, אנטוניוני, ובימינו קישלובסקי הפולני ואלמודובר הספרדי, שעסקו ועוסקים בקשר שבין מיניות ונצרות. או יותר נכון בהשפעת הנצרות על המיניות המערבית. (אם אינני טועה במאים אמריקאיים לא נדבקו באובססיה הזאת, חוץ מוודי אלן, שעשה מזה צימעס, מהשפעת היהדות על המיניות).

זליגמן אומר, שאיננו דתי, אבל רעיון הדת מעניין אותו, גם המין איננו מעניין אותו, כך לפחות הוא אומר, אבל רעיון המין כסיפור (המסופר מפיה של גו`, או המין שבספרים) מעניין אותו מאד, עד שהוא משנה את התנהגותו בהתאם, שינוי שמקביל לשינוי שג`ו מחליטה עליו. שניהם, אגב, משלמים מחיר שאין גבוה ממנו, אבל על כך לא אוסיף כדי לא לקלקל לכם את הצפייה.

אז על מה הסרט, בעצם.

בטח לא רק על זיונים, אולי נכון יותר, על זיונים כמשל.

כמשל למה.

אולי כמשל להתמכרות בכלל, על אי יכולתו של האדם הנדון להתמכר או לא להתמכר, כמו מפני גורל אין מנוס מפני התמכרות, על ההתמכרות שמבטיחה ואינה מקיימת, ועל אי יכולתה להביא אושר, על מחירה הטרגי והמאמיר תמיד, ועל סוף המתמכרים בביבים, באובדן אישיות, בהרס עצמי והרס של זולת קרוב. כמו שקורה לג`ו, שמאבדת את אהבתה, את בנה, את אישיותה, הייתי אומרת אף את חייה.

ואולי הזיונים והסקס והנימפומניות הם משל לקשר לזולת או להעדר של קשר, אולי משל לתשוקה לצאת מעצמנו, לפרוץ את גבולות ה"אני", את מעגל הבדידות. אולי דווקא להיפך, משל על אי היכולת לצאת מעצמנו, על הגורל שמועיד אותנו להיסגר בתוך עצמנו, להיכנע לכלא העצמי, להכיר באי היכולת לפרוץ את הגבולות.

ואולי, לא זיונים, לא נימפומניה, ולא יחסים הם נושאי הסרט, אלא גבולות הספור, היחסים המתעתעים שבין המסופר (הפלאשבקים המוצגים על המסך) ובין המציאות (ספור המסגרת, שגם הוא איננו אלא אימג`), איך נבנה המסופר מהמציאות ואיך המציאות מושפעת מהמסופר, איך נבנה ספורה של הנימפומנית מחייה ואיך משפיע עצם הספור שבפיה על חייה ועל חיי המאזין לה, איך משתנָה מהותה, מה מתהווה בה תוך כדי הספור ומה מתהווה בו. איך כבה בה התשוקה ואיך מתעוררת זו שלו. מוטיב אלף לילה ולילה בגרסתו המערבית והמודרנית, בלי מלך ובלי שחרזדה.

ואולי הסרט אינו אלא ספור פמיניסטי על מאבק המינים, על שולט ונשלט, על שחרורה של האשה, כפי שאומר זליגמן באחת מהבלחות האמפטיה: אילו ג`ו היתה גבר והיתה נוהגת כפי שנהגה, אף אחד לא היה מוקיע אותה בגלל מעשיה וגם היא לא היתה מוקיעה עצמה בגללם, אבל כיוון שהיא אשה, המחיר שהיא משלמת גבוה שבעתיים.

"האט ער געזוגט", אז אמר, כמו שאמא שלי היתה אומרת, זליגמן אמר, אבל זליגמן אינו עומד בדיבורו ומשלם על כך מחיר נורא.

ואולי הסרט - על רצף הזיונים הבלתי נגמר שבו - אינו אלא בחינה של המיניות האנושית, או לפחות זו המערבית, על גווניה. מין אנציקלופדיה מומחשת על מיניות האשה. אבל לא יבשה, ממש לא, נוזלי הגוף נוטפים ממנה.

מין של מתבגרים ומין של בוגרים, מין כרעיון ומין למעשה, הרבה למעשה. מין כמשחק ומין כהרגל, מין חומל, מין כואב ומיוסר ומין מכאיב, מין אלים, סאדו-מאזו, הרבה יותר מדי מהסוג הזה, (זה היה רגע המשבר שלי בסרט), מין שקרי, מין צבוע, מין מניפולטיבי, שקרי, מין של מנצל ומנוצל, שולט ונשלט, מין חד מיני, מין שבנישואין ומחוץ לנישואין, מין פדופילי ואפילו רמיזה לגילוי עריות, מין משפיע טוב ומין הרסני, מין כברכה ומין כקללה, מין מכני ומין יצירתי, מין כתשובה לסקרנות ולענין ומין כתשובה לריק ולשעמום, מין עם אהבה ומין בלעדיה, מין מוצג ומין מסופר – עולם של מין, פנטזיה.

באותה מידה, שאפשר לומר שהסרט הוא מעין אנציקלופדיה על מיניות האשה, אפשר גם לומר שהמין בסרט, אינו אלא טריגר לבחון את מערכות היחסים בין בני האדם על גוניהם ועל תת הגוונים.

התסריט הגאוני מעלה אין ספור שאלות ותהיות, שאין עליהן תשובה, ואם נמצאת תשובה היא איננה לא שחורה ולא לבנה, אלא פתוחה לאינטרפרטציה של העין הקולטת והאוזן המאזינה, שאלות על טבע האדם, על טבעה של האשה ועל טבעו של הגבר, על השפעת הילדות והסביבה על התנהגותנו, על גורל ובחירה, על מקריות וגזֵרה, על דת, על נישואין, על הורות - לא, לא תמיד ברצינות, לא אחת מתוך קריצה ממזרית - על קשר בין בני האדם, על אמון והפרתו ועל גבולות הדיאלוג, האם דיאלוג אפשרי בכלל או שמא דיבור בין בני אדם איננו אלא שני מונולוגים, תמיד ראש מול ראש, גוף מול גוף, מונולוג מול מונולוג בלי יכולת לגעת.

אם נוסיף לתהיות שמעורר הסרט, את האווירה, את השתיקה, בעיקר זו של זליגמן, שצוברת מתח, את הבזקי ההומור ואפילו את הבלחות הסאטירה, את המוזיקה של באך, את הצילום השירי ואת היופי, הרבה מאד יופי – זכינו בחוויה ייחודית ומטעינה.

יצירת מופת, שראוי לראותה יותר מפעם אחת.

למרות אורכו, אראה את הסרט שנית.

בסרטון למעלה, ג`יין בירקין וסרג` גינסבורג, נעים להיזכר, הוריה של שרלוט גינסבורג (ג`ו ב"נימפומנית") מבצעים את Je t`aime . כששומעים אותם היום קשה לדמיין, שהביצוע שלהם עורר בזמנו שערוריה גדולה מזו שמעוררת בתם של השניים בסרטו של פון טרייר.

עד כמה הרחיקה לכת לעומתם. הם שרו על אהבה, והתפוח שנפל קרוב אבל גם רחוק מהעץ, מבצעת תפקיד פורץ גבולות, שבודק מיניות עד הקצוות, בלי אהבה דווקא

למטה, מתוך "נימפומנית"

כתבה: באבא יאגה

דרג את התוכן:

תגובות (75)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

חביתה

רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

להיות נימפומנית או לחדול - בקורת סרט

להיות נימפומנית או לחדול - בקורת סרט

תגובות (75)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל