"שניים זה כוח"... היה המשפט הקבוע של טלי. אבל לזה עוד נחזור בהמשך...

"נוסעים נכבדים, כאן הקברניט, אנו עומדים לנחות בעוד מספר דקות. אנא הישארו במקומותיכם, יישרו את גב המושב והדקו חגורות בטיחות. מזג האוויר בת"א נח. זמן מקומי 00:35. ברוכים הבאים לישראל ותודה שטסתם אל על".

נרדמתי...

קולו של הקפטן העיר אותי.

נדחקנו בשרוול הצר וניסינו לפלס דרך בין המון הנוסעים, אל עבר ה – gate.

מרחוק כבר יכולנו לראות את התור הארוך והמתיש לביקורת הדרכונים.

עקפנו את התור, בצעד קליל, במדים הכחולים, המבהיקים שלנו ויצאנו לאולם מקבלי הפנים.

עלינו לקומת ההסעות וחיכינו למוניות שתיקחנה אותנו הביתה.

כמו בכל סוף יוני, כשמתחילים להרגיש באוויר את העומס הגדול של טיסות הקיץ, גם הלילה התווכחו ורבו ביניהם נהגי המוניות עם הסדרנים.

ידעתי היטב, שבלילות כאלו, עדיף לחכות בשקט ולנצל את הזמן לדפוק איזה סיגריה או שתיים בחוץ, עד שיקראו לך.

עמדתי לעשן באוויר הקיץ החמים עם סיוון שהייתה איתי על הטיסה.

"אז מתי יש לך ניו-יורק?", שאלה.

"ב-21 על ה-001"

"יואו, ממי, אני לא מאמינה, אז אני איתך על הטיסה"

"וואו, מגניב", שמחתי.

סיוון הייתה מותק אמיתית. הכרנו היום בטיסה והיה ממש כיף לעבוד איתה. דיילת חרוצה ותקתקנית, מצחיקה וגם כוסית על.

"איתמר ברשנוב ת"א"!

"יואו, מותק, קוראים לי, אני זז! נפגש על ה-001."

"ביי ממי, תיזהר להחליף ת'טיסה".

חייכתי לעברה והלכתי למונית שלי.

***

המחשבות עפו בדרך הביתה ולמרות שהייתי הרוג מעייפות, נשארתי ער.

אהבתי את הנסיעות בלילה מהשדה ואליו. הרוח בחלון, עם מוסיקה ברקע ועייפות נעימה שמתפשטת בגוף אחרי עוד טיסה כיפית.

הנהג עשה פיזור באזור, אח"כ הוריד את הפרסרית השמנה ברמת אביב ואותי הוריד אחרון.

עליתי במדרגות, מרים את הטרולי שלי בקלילות ופתחתי את הדלת בשקט.

השעה הייתה כבר 02:17 והבית היה חשוך וקריר מהמזגן שדלק בסלון.

הורדתי מעליי בזריזות את העניבה החונקת והז'קט וזרקתי על הספה.

חלצתי נעליים וגרביים, נכנסתי לאמבטיה ותיק תק שטפתי ת'רגליים ות'ידיים טוב טוב ונכנסתי לחדר השינה.

היא שכבה במיטה, בתנוחה הרגילה, ומבט של ילדה מתוקה ורכה על פנייה.

ניגשתי אליה בשקט,

התיישבתי בעדינות על קצה המיטה

והבטתי בה, כשאני מחייך לעצמי בחושך.

כל כך אהבתי את הרגע הזה.......

שום דבר בעולם, לא הסב לי אושר גדול יותר מאותם רגעים, בהם חזרתי מטיסת לילה והייתי מתחיל את הטקס עם המתוקה שלי.

לחצתי לה על האף ברכות ונישקתי אותו.

היא חייכה מתוך שינה ומלמלה דבר מה.

התקרבתי אל פני התינוק הרכים שלה והתחלתי להסניף אותה עמוק עמוק. קודם את הצוואר ואח"כ את הלחיים המתוקות שלה בצירוף נשיקות ונשיכות רכות.

דיברתי אליה ב"פוכיקית" (זו הייתה השפה בה התיילדנו זה עם זו)

ושוב מעכתי לה את האף המצחיק שלה,

שהיה בעל אישיות בפני עצמו... והפך אותה למה שהיא.... למי שאהבתי כל כך.....

המשכתי בטקס שעה ארוכה,

מפשיל את חולצת הטריקו הדקיקה שלגופה ומנשק את הבטן הקטנה הלבנה שלה באזור הטבור, מועך לה את הטוסיק מדי פעם ושוב מרעיף נשיקות קטנות והסנפות ללחייה.

היא, כרגיל רק חייכה וגרגרה מתוך שינה כמו כלבלב מתוק וידעתי שלמרות שכעת היא חשה בנוכחותי, לא תזכור דבר בבוקר.

לא היה לי כוח להתקלח  ודחיתי את זה לבוקר. נשארתי בתחתונים וחולצת טריקו ונכנסתי למיטה.

עטפתי את טלי בכפית והרגשתי שאין מאושר ממני בעולם כולו.

הסנפתי אותה עוד שעה ארוכה באוויר הקריר והיבש של החדר הממוזג עד שנכנעתי לשינה.

***

משהו מחודד דגדג את נחיריי והתעוררתי בבהלה.

טלי עמדה מעליי, בידה פיסת נייר טואלט מגולגלת, מתפקעת מצחוק וצועקת

"בוקר טוב מפלצת, בוקר אור מסריחול שלי",

היא פתחה את התריסים בבת אחת ומשכה מעליי את השמיכה בשובבות.

"בוקר טוב מפלצת, רוצה קפה?"

עיניה השובבות והשיניים המחייכות שלה האירו את החדר באור נגוהות.....

"בוקר טוב גבר סקסי שלי".

"יואו... כמה אנרגיה על הבוקר", אמרתי בחיוך, וזרקתי עליה כרית

משכתי אותה אליי למיטה וחיבקתי חזק

"בוקר טוב שדון, מה שלומך?" שאלתי. "את לא רוצה לתת לי לישון?"

"בטח שאני רוצה", השיבה טלי בהתיילדות,

"אבל קודם בוא תשתה איתי קפה במרפסת ותחזור לישון כשאני אלך לעבודה".

"טוב קרצייה, אני בא. לכי להכין קפה". טפחתי על ישבנה קלות בדרכה מהחדר למטבח.

התיישבתי על קצה המיטה וצעקתי בפוכיקית: "שדון, אני אפליץ עלייך!"

טלי צחקה בקולי קולות....

 שטפתי פנים והצטרפתי אליה לסלון מול דלת המרפסת הפתוחה.

"איך הייתה הטיסה מפלצת?"

"סבבה", עניתי, בקול עבה וסקסי, של מי שזה עתה קם משינה עמוקה.

"היו דיילות כוסיות?"

חייכתי...

"מה אתה מחייך?"

"לא קרצייה".

שיקרתי.  לא רציתי להכאיב לה.

"לא היו בכלל?"

"הייתה אחת", צחקתי.

"אז היו כוסיות"?!

"כן קרצייה. הייתה אחת, סיוון, כל היתר היו כונפות ושני גייז".

"בגלל זה היה לך סבבה?"

"די נודניקית, את יודעת שאני אוהב אותך. היא לא מעניינת לי ת'תחת"

"תישבע", אמרה בחיוך שובבי.

"נשבע!"

"טוב ממי, תקשיב, אני צריכה לספר לך משהו"...

"כן מניפולניה", אמרתי,

זה היה עוד אחד משלל הכינויים שהדבקתי לה ומשמעותו פולניה מניפולטיבית.

"זוכר שראינו שלשום את איריס ואני התחלתי להתגרד ולריב איתך כל הלילה?"

"זוכר", עניתי

"וזוכר שאמרת לי שאני סתם בסרט ואין לך כלום אליה והיא סתם מישהי מהעבר?"

"ברור. זוכר".

"אז תקשיב ממי, אחרי שיצאת לטיסה, אני הבנתי משהו", חייכה במבט של ילדה.

"אני חשבתי איך חיבקת אותי כל הלילה ולא נתת לי להיכנס לסרט, למרות ששיגעתי אותך ואתה שוב ידעת איך לטפל בי".

חייכתי. שמחתי מבפנים.

"אתה לא נתת לי ליפול ולא ויתרת לי, למרות שאני יודעת שבטח הייתי נוראה כלפייך, אמרת לי כל הלילה שאתה רק תחבק אותי ושאתה אוהב אותי ושאתה לא תשתף איתי פעולה ולא תריב איתי".

"בשביל זה אני פה, ממי", אמרתי, "בשביל לשמור עלייך, שדון משוגע אחד".

"ממי"

"מה?"

"אני אוהבת אותך".

"גם אני אוהב אותך", חייכתי אל טלי ברכות.

משכתי אותה אליי והושבתי אותה על הברכיים.

נישקתי אותה בלחי ואמרתי, "גם אני אוהב אותך ממי".

"אתה כל כך יקר לי ממי, אתה דואג לי ואתה מבין אותי".

"זה בסדר", עניתי והסמקתי.

"אתה שומר עליי! אני אוהבת אותך".

"גם אני ממי".

"וממי, אני רוצה שתזכור משהו, כל פעם שאני נכנסת לפאניקה טוב?"

"מה שדון שלי?"

"אני רוצה שתזכור שרק אתה יודע איך לטפל בי".

"טוב ממי", עניתי.

היא התקלחה והתארגנה לצאת לעבודה.

בדרכה החוצה, חלפה במיטה, כשכבר ניסיתי להירדם, חיבקה אותי חזק חזק ואמרה: "ממי, תזכור! - שניים זה כוח".