0
לאחרונה נתקלתי (בבושתי הרבה שמתי לב שזה רק לאחרונה) בשירתו של אברהם חלפי. גם אם הייתי מכר רחוק, לא ידעתי כמה רגש תעורר בי כשאנסה להתעמק בה. לא אתיימר להבין את נפשו של חלפי, כפי שאיני מנסה (או לפחות, משתדל שלא לנסות) להבין את נפשו של כל אומן אחר, אבל כן אתיימר לנסות (כפי שאני משתדל לעיתים קרובות) להבין את משמעות שירתו עבורי. כזה אני, יהיר, וחושב שהעולם סובב עבורי. הבדידות, לעיתים, קוסמת לי. אני רוצה לסגור את עצמי בבועת זכוכית, לא לשמוע, להריח או לגעת. להשאר לבד עם עצמי, עם ספרים וכלי כתיבה. אני בחיתוליי במה שקשור לשירה של חלפי, ושלובה בה שירתו של המאירי. יש נחמה בטעות שעשיתי, והיא שיצא לי כעת לחקור עולם מזהיר, עשיר ובודד. בעיקר בודד.
"אני מצמצם עצמי, כדי נקודה, אלמונית, שלא להטריד בגופי, מלכויות". |