מוקדש לכל אותן נשים אמיצות שהתחברו לעצמתן הפנימית: 

הוא פלש לאט לאט לתוכה,

בערמומיות של נחש וככל שהתקדם בזחילתו, כיבה בכל פעם, אור קטן נוסף בגופה.

בהתחלה הרגישה עצבות,

עם התקדמות "הנחש" הרגישה בדידות ולבסוף ,הרגישה שהיא נמצאת בתוך מערה חשוכה.

אבל "הנחש" לא הצליח לכבות את כל האור שבתוכה.

האור הקטן שעדיין נצנץ ניסה להילחם בחושך ויום אחד הצליח.

היא לקחה נשימה עמוקה,

עמדה על שתי רגליה היחפות על קרקע מוצקה,

הרימה את מבטה ודחקה החוצה את "הנחש"

ושמה את פעמיה לקראת האופק החדש.