כותרות TheMarker >
    ';

    מדפסת מחוברת לבטן

    קטעי סיפור שבועיים

    ארכיון

    0

    מה יחליט

    4 תגובות   יום חמישי, 5/6/14, 10:30

    ''

     

    בהתחלה אמרו שזה ייקח קצת זמן עד שנדע מה קורה אתו ואני חשבתי מה עובר לו בראש עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן ששום דבר לא השתנה ואולי אפילו החמיר? עוד לפני שהגיע לשם, בימים הארוכים ובמעט המילים שהחלפנו סביב ספל הקפה, הוא אמר שנמאס לו וביקש לסיים את העניין. די, מספיק, אמר, הזיכרונות הטובים נעלמים באפלת כיעורם של החיים כעת וכששאלתי אם הוא רוצה לנסוע לבלגיה או לשוויץ, לאחד מאותם טרמינלים מהודרים המסיעים אותך בזמן שלך אל היקום הבא, הוא צחק ואמר: ומי ייסע איתי? כמעט ואמרתי, אני כמובן, אך טיפה אחת של קפה צרבה את גרוני והתחלתי להשתעל. צרור קצר ואחריו עוד אחד ואחר כך דממה ובשקט שנפל משפסקו שיעוליי הבנתי מה אמר. מי ייסע איתי? הוא שאל שלא על מנת לדעת מי ילווה אותו בטיסה ובפגישה עם רופאי הסנטוריום השוויצרי. הוא התכוון לשאול מי הוא זה שיחזור משם עם הארון ויישא את משא הידיעה שעזר לזרז את מותו?


    עכשיו הוא מתאושש. עדיין מונשם אך ערני ותוהה מה עוד מחכה לו בדרך לשם. גופו דואב מן השכיבה הממושכת. האוויר הצח המונשם לריאותיו מבלבל אותו. כל חייו דאג לעצמו ולכל מי שבסביבתו, באדיקות, כמי שחייב להיטיב, זה טבעו, ובשנים האחרונות משניטלו ממנו יכולותיו אחת לאחת וחייו הפכו לפקעת סבוכה של מגבלות ביקש לשסף במכת חרב את הקשר הגורדי הממשיך ונכרך סביבו. אך משקל החרב גדול עליו בכמה מידות. לחיצת ידו האיתנה שפקקה ידי אורחים הפכה לרפרוף ואצבעותיו הארוכות סוחטות סמלית את כף ידי בכל פעם שאנו נפגשים.


    הזקנה מכבה ברכותה את להט החיים. משבי רוח רגעיים נופחים נדירות בגחלים הרוחשות עדיין. להבה קטנה ניצתת כשהנכדים באים וקופצים על הגוף שכבר אינו יכול להרים את משקלם, והוא מחבקם בגעגוע. הזקנה מרדדת, מצרה את החיים לרוחבה של הדרך משולחן האוכל אל הכורסה, אל חדר האמבטיה, אל המיטה וחוזר חלילה. וטפיפות צעדיו של הסיקי הנאמן, כדינגו שנאסף מאי שם, משרות בו בטחון כי תמיד יהיה עמו מישהו למקרה שיישוב וייפול.


    ועכשיו מחכים לראות.


    מה יחליט. 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        15/6/14 18:43:

      צטט: תוגת אבי 2014-06-06 17:14:20

      ואולי יחד עם החיים המצטמצמים למסלול שבין המיטה לכורסה מתרדדת ומתקהה גם התאווה לחיים. בעיני, יש במחשבה הזאת נחמה.

       

      התאווה הולכת ומתמעטת. גם לחיים. 

      נחמה פורתא

        10/6/14 10:31:

      צטט: שקט על עקב גבוה 2014-06-06 17:01:25

      מה אומרים? רגעים קשים אלו,לראות את היקרים לך מאבדים תקוה בשל הירידה התלולה במורד החיים. וכאדם פאסיבי נגמה כי רגעי החכיון הללו קשים מנשוא. והרי מה שיחליט...ואיך...לא ישנה את התוצאה. התאווה לחיים ההם חזקה כנראה. כתבת בכנות.

      התקווה מתחלפת. חולמים על דרך חלקה ומרופדת לשם. בלי כאבים. בזקיפות קומה. בקבלה מוחלטת.
      קל לי להגיד מפה. לא יודע מה אחשוב כשאהיה שם. 
        6/6/14 17:14:
      ואולי יחד עם החיים המצטמצמים למסלול שבין המיטה לכורסה מתרדדת ומתקהה גם התאווה לחיים. בעיני, יש במחשבה הזאת נחמה.
      מה אומרים? רגעים קשים אלו,לראות את היקרים לך מאבדים תקוה בשל הירידה התלולה במורד החיים. וכאדם פאסיבי נגמה כי רגעי החכיון הללו קשים מנשוא. והרי מה שיחליט...ואיך...לא ישנה את התוצאה. התאווה לחיים ההם חזקה כנראה. כתבת בכנות.

      פרופיל

      יואל עיני
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין