בחלומות שלי הכל עוד פשוט. העצים ירוקים, ההרים גבוהים ובני אדם מדברים עם העיניים. הילדה שבי עודנה כאן, אך התקוות שבה השאירו דמעות שמציפות אותי, דרכן אני רואה לתוך נשמתי את האישה, החברה, האמא שחשבתי שיהיה.
אני ברגרסיה, מרגישה הרבה פחות, מאושרת הרבה פחות, רוצה למות הרבה יותר. הרבה יותר נזכרת בילדות, באמא מחבקת אותי לפני השינה, באבא לוקח אותי לטיול ובי שמסתכלת עליהם בהערצה ביופי שלהם, בחוזק שלהם.
הפכתי להיות עוד אחת שבדרכה לרצון לחיים מאושרים, איבדה את החשק. את האמון בבני אדם, את האמת שלה. תל אביב והאנשים בה חנקו אותי בכלוב זהב, חיוך מתכתי על פניי, שיזוף מזויף, איפור שכבר לא מצליח להסתיר את הקמטים, אי אפשר להסתתר מאחורי היופי, כי איננו קיים עוד.
מתגעגעת לדברים הפשוטים, לאבא שלי שר הקולות של פיראוס בדרך לטבריה, לאחי הקטן מתגנב בלילות לחדרי כדי לשחק ונרדם על כתפי, לחברי ילדות, לשאכטה הראשונה, לאהבה הראשונה, לסבתא צועקת שהאוכל מוכן, לצבעי השקיעה מבעד לאוטו של אבא שחוזרים מהים, לעל האש עם כל המשפחה בשבתות, לצעקות והשש-בש עם כוסית של ערק, ללבוש חצאית ולהרגיש ילדה, לארטיק קרח לימון, לבניית ארמונות בחול.
הזמן לא עובר. אנחנו כן. מה קרה לי.
|