אתמול ללא  ספק  היה  היום  הקשה בחיי.      

לנגד  עיניי חולפות להן ביעף שתים עשרה

שנה ,בהן כל הוויתי זועקת את שמך,חיה  בצילך,

כמהה לקרבתך ,סוגדת ליופייך,היידי.

האור של חיי,האהבה  הגדולה של כל הזמנים,

תמיד אתי,תמיד  בשבילי.בעתות שמחה,בעתות עצב,

כאשר  איבדתי  את אמא,כאשר איבדתי את אבא,המשכת תמיד לתת  לי  את  הכוח  להמשיך.העיניים החומות

בעלות  המבט  האוהב  והחכם,השיער הבלונדיני

הזוהר בעל מגע  המשי.כן.שבית  אותי  בקסמייך.ורציתי  ללטף  אותך עוד  ועוד  עד  בלי  די,עד  בלי  אולי.אף  פעם  לא  הבנתי  היכן  אני  מתחילה והיכן את נגמרת.שילוב  הרמוני

כזה לבטח  לא  אמצא.זאת היא  זכות של פעם בחיים.

לימדת  אותי  לאהוב  היידי.בלי  גבולות.בלי  התחלה  ובלי  סוף.כל  יום ויום  הנני  למדה  עוד ועוד על  העוצמות הבלתי

נדלות  שבי.המסע  שלי  לעצמי.ואת הנווט  הראשי  בטיסה  הזאת.כן  היידי.זה  נכון.את  כל  עולמי.את  זאת  המופיעה  ראשונה בכל  חלום.מתעוררת  לצידך,ישנה  בחיקך.את השייכות,את  המשפחה שלי.ואנוכי נאחזת  בך בכל  כוחי,

כדי לא להיסחף למערבולות תת  קרקעיות.את סלע  גיברלטר  שלי,האור שלי,המגדלור,כוכבים בשמי  מרום.

איפה  את עכשיו?רעד  אוחז  בגופי,שומעת את קולי

מהדהד  למרחקים,בוקע  רקיעים,היידי,איפה  את  עכשיו?

האם עכשיו  את?איפה?היידי.בלילה,גם  השמים בכו.