נ' מצלמת באובססיה כל דבר ורגע בחייה.
כאשר שאלתי אותה באחד ממפגשינו מה הסיבה לכך היא הסבירה שכל דבר,רגע, רגש, הוא בר חלוף.
בסוף כל מסיבה,אירוע,מפגש שאליו היא הולכת ,היא מגיעה הביתה ופוגשת את הריקנות שבתוכה,את אותו חור שחור,מכלה, שמאיים לבלוע אותה. הצילום הוא העד היחידי לאותם רגעים שבהם הצליחה לחוש משהו..
שבהם היה בתוכה משהו נוסף מלבד אותה הריקנות המכלה.
את מבינה,היא אומרת,האובססיה היא לא לצילום,אלא לתקווה הנואשת ללכוד את אותם רגעים שבהם אני חשה משהו,להחזיק אותם, שלא ייעלמו..
את אותם רגעים היא נועלת מאחורי סוגר ובריח בחדר סגור מכל משמר, את המפתח עונדת על צווארה,ושוקדת על משימתה החשובה- שאף רגע לא ייברח.. |