לילה.קצב הלמות הלב.ליל ירח מלא. שקט רועם.מסתובבת במיטה מצד אל צד. מביטה בך בהערצה גלויה.יפי הבריאה במיטבה. שומרת עליך מכל משמר.מגוננת עליך .חונקת מאהבה. קשובה אליך.נושמת אותך.אומרת הודיה על כל יום במחיצתך.את מבקשת מים.קמה מהמיטה החמה מכסה אותך בעדינות ,מגישה לך .חוזרת לישון,אך לא מצליחה אפילו לנמנם.לפתע יש שינוי בקצב נשימתך.את נלחמת על כל נשימה ונשימה. כל גופי רועד.רגלי כושלות.פני חוורות כסיד. מלטפת אותך בראש,מאמצת אותך אל חיקי. הכל בסדר היידי.את נלחמת ,למענך.אולי למעני. הרי אני מתה בלעדייך.כל נשימה שלך היא פיקוח נפש עבורי. חושבת לעצמי.כמה אני אוהבת אותך.לא רוצה שתסבלי. אז האם מותר לי להקדים את אלוקים?מתכווצת בתוכי למשמע ההעזה לחשוב בכיוון.מה אעשה?נקרעת בין אהבתי לך,ובין ההפנמה הקשה לי כל כך להודות בכך שאת סובלת.מתקשרת ביד רועדת לידיד שלי.השעה שלוש לפנות בוקר.משיבון .מנסה שוב.מתפללת שירים את השפופרת.סוף סוף הוא התעורר.בוכה בטלפון תבוא מהר אני צריכה אותך.תהיה חבר.לוקח מונית ספיישל מירושלים. מגיע לגבעתיים.השעה ארבע לפנות בוקר.כפור בחוץ.צינת מוות.מלבישה את היידי במעיל ג"ינס עם פרווה מבפנים, ועוד מעיל מלמעלה מקטיפה מלטפת בצבע אדום. מטלפנת לרופאה.היא מסבירה לי שאולי עדיף,להקדים את אלוקים.זה לוקח רק עשרים שניות.אבל זה נגד האידיאלים שלי אני שומעת את עצמי מתייפחת בטלפון.את חייבת להחליט.תתני לי התראה של מחצית השעה ואני אבוא במיוחד.יורדת למטה.דניאל מחכה במונית.היידי על הידיים. עכשיו דווקא היא נושמת בקצב מתון ורגוע.כמו נר שפתאום גדלה שלהבתו לפני שהוא דועך..אני שמחה לרגע.אולי זאת הצטננות,והכל יהיה בסדר.מתקרבים למכונית שלי.מניחה את היידי על ברכיו של דניאל. מביט בה,מביט בי ובעדינות האופיינית לו אומר:זה לא נראה ממש טוב.היידי סובלת.תפסיקי לרגע לחשוב על עצמך,שאת אבודה בלעדיה ,ותחשבי מה טוב עבורה.שתיקה.שנינו שותקים.עשר דקות.לוקחת נשימה עמוקה,שומעת את עצמי אומרת:קודשא בריך הוא תעזור לי. אני יודעת שהנני צריכה לשחרר את היידי באהבה. אך אין לי את הכוח לשחרר אותה.הבכי שלי קורע לב. ברגע הזה נסגר המעגל.אני מטלפנת לרופאה.היא תגיע בעוד כחצי שעה.מתפללת שלא אגיע להחלטה נגד מצפוני ואשאר עם רגשות אשם כל ימי חיי. מתניעה את האוטו.הכל מעורפל.מרוב דמעות יש לי ערפל בעיניים.מתאמצת לראות את הדרך.זריחה עולה. חשה דפיקות לב מואצות.הלב שלי יוצא מתוכי,עוזב אותי הולך להיידי.על סף התעלפות.הדם יורד מפני.כוחותי עוזבים אותי.אהבת חיי שוכבת לידי על ברכיו של ידידי.מגיעה לפתח החנייה של המרפאה. לפתע שומעת את ידיד אומר :אני חושב שהיא לא נושמת. מה?????????ניגשת אליה.מלטפת אותה ,ראשה שמוט, ידיה רפויות.היא לא נושמת.היידייייייייייייייייי.שאגות כמו חיה ביער יצאו מגרוני.היידי...היידי..חיים שלי.... גאלת אותנו...איך עשית את זה?שלטת על רגע יציאתך מהגוף?לא רצית שאשאר עם רגשות אשם ושנאה עצמית תהומית אם הייתי מקדימה את אלוקים.נכון?היידי... אני לא מאמינה.את גדולה מהחיים.צריחות עד לב השמים. צעקות יגון שבקעו רקיעים.נהרות של דמעות.עכשיו אנחנו בדרך למושב בני ציון.עוד מעט את תזכי למנוחת עולמים. ועודני שומעת את קולו של ידיד שאומר לי.זה היה רגוע ושלו.היידי נשמה לאט לאט חמש נשימות.ההבדל בין נשימה לנשימה היה כמה שניות.נשימה חמישית קטנה וחלושה.וזהו היידי שלי איננה.השיבה את נשמתה.ומה אתי?הלכתי איתה. הנני צל עובר.אין בי חיים.רק דמעות זכרונות וגעגועים. גם אותי הורידו לבור של ריק.של אין.של אבדון. הלכתי מבלי יכולת תקומה.
|