על הקנאה

השנה היא 1974, חודש יוני, לקראת סוף כיתה ז' בבית הספר "בית הילד" בירושלים (בגן הפעמון). אחי גיורא נעדר כבר חודשים רבים, לאחר שנעלם מפתיחת המלחמה, שריונר צעיר בחזית המצרית. תקוות שאולי הוא נמצא בשבי – נתבדו, למרות שהסתובבו אז שמועות כאילו בידי המצרים שבויים ישראלים נוספים. היו אף שמועות שאולי הוא הועבר לברה"מ, ואפילו הייתה סברה שאולי הועבר לשבי הסורי.

הסכם החלפת השבויים עם המצרים התבצע בשלב יחסית מוקדם, מספר שבועות לאחר המלחמה, במהלך חודש נובמבר 73'. לעומתם, שבויי ישראל בסוריה הוחזקו בשבי במשך חודשים ארוכים ורבים.

עם תחילת המלחמה ידעו על מה שקרה למשפחתנו חבריי הקרובים בלבד, ורק עם חלוף הזמן נודע הדבר למחנכת הכיתה וליתר התלמידים. שותפות גורל איחדה ביני ובין אחד מחבריי לכיתה – צ'ופי, שאחיו הוחזק בשבי הסורי. אנו השניים היחידים בכיתה שמישהו מבני משפחתם נפגע בצורה כלשהי. מטבע הדברים הידידות בינינו התחזקה באותם ימים.

אחד מזיכרונות התקופה החזקים ביותר שמלווים אותי עד היום: תשע וקצת בבוקר. הדלת נפתחת וצ'ופי נכנס לכיתה, ניגש לאורה המחנכת ומגיש לה פתק מקופל, נעמד לידה וממתין שתאשר לו לשבת. אורה פותחת את הפתק ומקריאה אותו בקול רם: "צ'ופי איחר הבוקר בגלל סיבות משפחתיות"... ואז פנתה אלינו ואמרה: "כיתה, אתם יודעים למה צ'ופי איחר הבוקר? אתם יודעים איזה מאורע משמח קרה אתמול? אחיו חזר מהשבי הסורי!" ואז כל הכיתה פרצה בתשואות, במחיאות כפיים ובקריאות שמחה. ואני התכווצתי בכיסא. עד עכשיו זוכר את הלב המפרפר והדמעות החונקות. בליבי התחלתי לקלל את כל העולם, בעיקר את המחנכת הבת-זונה שבחיים לא התעניינה בשלומי, וגם את מזלו הטוב של צ'ופי. אני זוכר אותו מתיישב בכיסא הריק שלפניי, מחויך וקורן מאושר. זוכר אותי מתלבט כיצד לגשת אליו בהפסקה, זוכר את עצמי חוזר הביתה בשקט, מדוכדך, לא מספר דבר להוריי, שבמילא היו בטוחים שהדברים עוברים מעליי ושכלל איני רגיש לנושא.

ואז באותו ערב, חל מהפך בחיי.

אני זוכר את עצמי יושב וחושב, מנתח את העניין ומתחיל לכעוס על עצמי. זוכר שהתחלתי לחוש בושה על הקנאה הזו. באותו ערב החלטתי שעליי לשמוח בשמחתו של צ'ופי, והחלטתי לכפות על עצמי להפסיק לקנא, לאף אחד, אף פעם, לא משנה מה הסיבה.

והאמת – כך היה. מאותו יום הפסקתי לקנא. לא לקנא בבנים שהשיגו את הבת שרציתי, לא לקנא בהצלחות של אחרים, פשוט הסרתי מעצמי את הרגש הזה. התעלמתי מקיומו, עד כדי הכחדתו. וכך אני עד היום.

היחידים שעדיין אני מקנא בהם, וכפי הנראה אקנא תמיד, הם אנשים שיודעים לנגן ☺