הצעת הגשה: לפתוח ולשמוע בזמן הקריאה...

 http://www.youtube.com/watch?v=X--QWXGjXfg

במיה

 הכי אני שונאת את המילה "למה". יש דברים שהם כל כך מסובכים בשבילי בראש שאני אפילו לא חולמת להסביר אותם למישהו אחר. אני לא אהיה זאת שתעמיד פנים שיש לה את התשובה. אבל נראה לי שאם אף אחד לא היה חייב הסבר לאף אחד אז שלשת רבעי עולם היה יוצא לפנסיה מוקדמת ומתאשפז בבית אבות סיעודי, אפילו בגיל עשרים ושש וחצי. היחיד שהייתי חייבת לו הסבר מת. הוא היה בן חמישים ושבע והוא דווקא גמר במיטת מים, עם הבלונדינית שהוא אפילו לא טרח להסתיר מאשתו. באמצע. בגלל הלב. ואני מוכנה לשים הכל שהיא גם הספיקה לגמור, כי בדברים כאלה הוא בטוח לא היה אחד שנשאר חייב.

בזכותו יש לי פאקינג מבטא ברוקלינאי כבר מגיל 12. אמא שלי דווקא שמחה שהאח המליונר שלה הוריד אותי מהכתפיים שלה לכל החופש הגדול במקום שיעשו לי פה מסיבת בת-מצווה, זה היה הדיל. הוא נהנה להסתובב איתי בקונברטיבל הכסופה, כולם חשבו שאני הבת שלו, היו בטוחים שאני שלו, כי הוא ואני היינו גבוהים ורזים וממושקפים וג'ינג'ים בלי ג'ינג'ים, היחידים בכל המשפחה. היו לו שתי בנות נסיכות יהודיות גמדות מקיר לקיר, אבל הוא החליט שדווקא אני, הכבשה השחורה של אחותו,  אגשים לו את המשאלה האחרונה.  הוא ביקש שישרפו את הגופה שלו ויכתבו על הכד "נשרף מאהבה", ושאני אקח את האפר ואפזר במרינה. הוא לא אמר איזה מרינה, ולא התחשק לי להישאר אפילו דקה בניו-יורק אחרי שהוא מת, הייתי בטוחה שהוא לא יתנגד שזה יהיה בחוף תל-אביב, גם פה היו לו כמה בלונדיניות וגם כמה שחורות.

בפעם האחרונה שהיה כאן הוא שכר את האוטו הכי פֵנסי ולקח אותי שבוע שלם לכל המקומות השווים, כאילו אני התיירת. "טיול מחוף אל חוף" הוא גיחך כשנסענו ממכמורת לקיסריה לטנטורה. בתל אביב הוא היה מחנה איפה שהתחשק לו וכל שניה היינו מוצאים דו"ח חניה. פעם אחת גררו לנו ודוד פליקס שַרָק אחרי הגרר מקצה הרחוב, היתה לו שריקה שיכלה להקיף את כדור הארץ 3 פעמים - הוא הצליח ללמד אותי לשרוק עם שתי ידיים, הוא עצמו ידע לשרוק גם עם יד אחת, בזה הוא היה אמור לעשות לי השתלמות באוקטובר הבא - בכל אופן, אני לא יודעת מה הוא אמר לו, אבל זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שראיתי גרר עוצר ומוריד את הרכב ועוד מחייך ולוחץ לו את היד. דוחות חניה הגיעו בערימות לבית של אמא שלי כמה חודשים אחרי שהוא מת, כי זו היתה הכתובת הקבועה שהוא השאיר בהשכרת רכב. גם לבית שלהם בקווינס הגיעו ערמות, של חשבונות, של שטרות חוב ושל מכתבי איומים. אני יודעת את זה כי זה מה שדודה ג'נט כתבה לאמא שלי, כשאמא כתבה לה על הדוחות שלנו.  ואת זה אח שלי סיפר לי, כי אני לא מדברת עם אמא שלי כבר 3 שנים. נמאס לי מהלמה שלה אז הפסקתי לענות. אח שלי הקטן הוא חייל ולפני חודשיים קיבל רישיון. זה טוב, כי הוא לקח אותי מבן גוריון כשנחתתי עם האפר של דוד פליקס. וככה היתה לי הזדמנות לשבת בתוך  המיצובישי של אמא. הרחתי את הדיוריסימו שלה ישר כשנכנסתי. זה הרגיש קצת כמו הטעם שנהיה למאכל שאת אוהבת כשהוא עולה לך פתאום בגרון אחרי שאכלת ממנו קצת יותר מדי, וברגע האחרון את מצליחה לא להקיא אותו. ביקשתי ממנו שניסע ישר לים, כי אני לא מתכוונת להסתובב עם הדבר הזה בתיק.

ביקשתי שיתן לי לנהוג.

את שיעורי הנהיגה שלי קיבלתי מדוד פליקס, בגיל 12. אצלו אין דבר כזה Underage, הוא אמר, וגם לשתות כמו בנאדם הוא לימד אותי. האמת, היוזמה באה ממני. ישבנו בקופי-בר ההוא שהוא אהב לשבת בו, דווקא לא של עשירים, שהיה תמיד מתמלא באירים וסקוטים עם אפים אדומים, ודוד פליקס הזמין לעצמו מרטיני ולי מיץ תפוזים. הוא היה קצת עסוק עם הברמנית האדמונית שהזכירה לי את ננסי מהסרט אוליבר טוויסט, כשקירב את מה שהיה המרטיני שלו לשפתיים ושום דבר לא הגיע אליהן, הרחיק והיטה את הכוס וקלט את הזית שהתגלגל ערום בקרקעית. העיניים שלו התרחבו באי אמון ולאחר מכן נחו עלי והצטמצמו בשעשוע. את…? כשרון שלי! ואז הגיעה האנחה הזאת שלו, שהיא גירסה תמציתית של נאום ה"אין-מה-לדבר-היית-צריכה-להיוולד-לי",  שכבר ידענו שנינו בעל פה אבל אף פעם  לא נמאס לי לשמוע ולו להשמיע.  איך שהרחתי את הים נהייתי רעבה, וגם מלא זמן לא יצא לי לשבת עם אח שלי לאותו שולחן. אז החלטנו שהוא יזמין אותי לארוחה במסעדה לפני שנרד למרינה. כל הימים האלה בניו יורק הייתי לגמרי בלי תיאבון. גם בגלל דוד פליקס, וגם בגלל שהמבטים של הנסיכות היהודיות גמרו אותי. להם נשארו רק כונסי נכסים ולי היה שמור כרטיס טיסה הלוך-חזור במחלקה ראשונה ומקום משולם מראש בסוויטה הקבועה שלו בוואלדורף, ואפילו תקציב מיוחד כדי להלביש אותי ללוויה. והכד הזה, שחיכה עכשיו בתיק במושב האחורי. זו היתה הבחירה הכי טבעית ללכת למסעדה שדוד פליקס אהב, מאלה שבני תמותה רגילים צריכים להזמין מקומות חודש מראש. אותי זיהו מיד ובַמקום הובילו אותנו לשולחן הקבוע עם הנוף לים. עם אח שלי יש לי הבנות. הוא לא אחד ששואל שאלות מעצבנות וגם לא דוחף פרטים שמעמיסים על המוח. והוא לא מכריח אותך לשאול את מה שאת כן רוצה לדעת. בלי הרבה הקדמות הוא מספר שלאמא יש חבר חדש, שהיא שומרת בגללו מטבח בשרי וחלבי, ושהוא עצמו מקפיד בחופשות שלו להיות בבית כמה שפחות.אנחנו מרימים כוסיות מרטיני לחיי דוד פליקס, זאת אומרת אח שלי מרים כוסית אחת, ואני, אני כבר לא סופרת. הוא אוכל את הזיתים. ככה זה תמיד היה אצלנו בחלוקות, אני אוכלת את הצהוב, הוא את הלבן של הביצה, הוא את הרך ואני את הקשה של הלחם, הוא שומר על אמא ואני עליו. עם אבא לשנינו לא היה סיכוי. למרות שהיו פעמים שראיתי בעיניים שלה את השאלה, למה לא יכולתי להיות ילדה קצת יותר טובה, לפעמים אפילו האמנתי להן, שאילו הייתי אולי הוא היה נשאר איתנו. היא בטח לא התכוונה אבל איכשהו הצליחה להטביע בי  את האמונה שאני יכולה לחולל ולרפא מחלות סופניות.

 כשבקשנו חשבון בעל המקום ניגש אלינו ואמר שהוא חייב לדוד פליקס טובה גדולה ושלא נעיז להתווכח ושנמסור ד"ש. הרגשתי את הקינוח זז לי בבטן אבל חייכתי ואמרתי שבטח,  וכשיצאנו החוצה האיש ההוא במדים שמחנה את המכוניות עשה לי שלום וראיתי  בחיוך שלו שהוא מתפלא למה לא השארנו לו את המפתחות של האוטו. השמש כבר היתה חלמון בתוך צמר גפן ורוד וקרניים אחרונות עוד האירו את הטיילת, אבל זה לא עזר  לנו לראות את המיצובישי. היא פשוט לא היתה שם. לא יכול להיות, מלמלתי, תמיד החנינו פה, זאת חניה חוקית, גנבו אותו, גנבו לי את דוד פליקס! ניצוץ של הבנה בעיניים של אח שלי, הוא תופס אותי לפני שאני נופלת, נחנקת, אבל גם הוא לא מחזיק מעמד ואנחנו מתקפלים לשניים, מתיישבים על המדרכה, כמעט משתינים. אוח, כמה שזה מתאים לו, זה כל כך הוא, אני פורשת ידיים לשמים, אין לך בושה?  זה פשוט לא ייאמן.  ורק אז העיניים שלי נתקלות בשלט החדש, "שמור עבור שגרירות איסלנד. רכב זר יגרר". שיהיה לי בריא.

צעדנו אל המגרש של העיריה בהמשך הטיילת, מול השוק. ואז הבאתי בשבילו את ההדרן.

לקחתם את דוד שלי! התפרצתי לתוך הבוטקה של החניון, יש מישהו בתוך האוטו הזה! את הדוד שלי המנוח אתם גררתם לפה!

השומר הפנים שלו נהיות כמו שעווה. אתה לא מאמין לי? אתה רוצה לראות?לא, לא, הוא מרים ידיים כאילו שאני מחזיקה אקדח, קחי קחי, קחי אותו, הוא מצליח למלמל, קם להעיף מבט במספר של האוטו, מפשפש בערמת הטפסים וזורק כמה ניירות לפח. אני נותנת את המפתחות לאח שלי, אח שלי פותח בשבילי את הדלת ואומר, אם עשית את זה את מסוגלת לכל דבר.

הלכנו עד הקצה של השובר גלים, איפה שהים מתנפץ בבומים ומרסס ריקושטים מלוחים על הפנים והשיער – לא הייתי רוצה שדוד פליקס יתערבב בטעות עם במבה רטובה ומקלות של ארטיק, למרות שהוא בטח היה שמח לעבור בתוך איזה ביקיני, אבל הוא עצמו אמר שמי שנכנס לים אי אפשר לדעת כמה נמוך הוא יגיע.

 זה היה ה-Number של פליקס ושלי, ואח שלי היה הסטטיסט האידיאלי, בלי יוזמות אישיות אבל נוכח.  עם כל חופן שהסתנן לי בין האצבעות ועף ימינה בכיוון הרוח עברו לי קטעים נבחרים מול העיניים, כמו בקרוב של סרט שכבר לא יקרינו. אחרי שדוד פליקס החליט ללמד אותי "על הדבורים והציפורים", ככה קרא לזה, אני מדגימה בעזרתם האדיבה של ברבי וקן שדודה ג'נט שלחה איתו בתור מתנה מהילדות שבקושי זוכרות אותי, ושוהות בכלל במחנה קיץ, תנוחות מירח הדבש שלהם בפני אח שלי שרק למד לדבר, והוא מציג חיקוי נאמן לאמא שלי, שנועצת בדוד פליקס מבט של "העיירה בוערת". הדוד מאבד את סבלנותו. "את פאקינג עשית את הילדים האלה, את רוצה לספר לנו איך? כי דווקא יצא לך לא רע." נדמה לי שהיא מתמקדת בי, כשהיא ממלמלת משהו כמו "עוד לא ממש ברור מה ייצא לי".

עוד חופן נפוץ לכל עבר. אני  בת ארבע ואנחנו מטיילים בדיזנגוף, יש שם איש אחד ששוכב על עיתונים והדוד שלי מתכופף ומשאיר משהו בקופסת פח שליד ראשו. אני שואלת אותו מי זה האיש הזה והוא אומר זה Bum. אני שואלת מה זה בם, והוא אומר שזה איש שעכשיו אין לו בית ואין לו משפחה ואין לו עבודה ובינתיים עד שיהיה לו הוא יכול לישון ברחוב ולאסוף קצת כסף מאנשים טובים. אחר כך כשאנחנו מגיעים לכיכר יש שם אשה אחת ששוכבת על ספסל בטון מכוסה בסמרטוטים, ואני אומרת, הנה במיה! ושמה לה בקופסה מטבעות שדוד פליקס נתן לי. 

 כשהיד שלי נעשתה קרובה לקרקעית התחלתי להתקמצן, לאסוף מנות דוד פליקס יותר ויותר קטנות. מחיתי בשרוול טיפות מהלחיים שלי, סומכת עליו שיבין שהן לא ממני, דווקא מתאים לו להעמיד פנים שהן כן כדי להתגרות בי קצת, וגם כדי להבהיר שהוא לא נרתע מהפרשות משום סוג, הוא לא אחד שיגיד לילדה די די, זה בסדר, הוא ישר יצחיק אותה כל כך ששניהם יקבלו מבטים זועפים מדודות ואמהות שמזמן לא בכו או צחקו.

ובאמת, בנגלה הלפני אחרונה יכולתי כמעט לשמוע אותו אומר, לפני פיזור, ומספר אחת מהבדיחות הומור שחור שהיו מקוטלגות לו בראש לפי נושאים ונשלפות בהתאם למצב בגירסה משודרגת משלו, וכשהיתה חסרה לו בדיחה הוא היה ממציא. אני הייתי שוכחת אותן שניה אחרי שהייתי מתפקעת ואת אלה שזכרתי העדפתי לא להרוס, בתור רוצחת הבדיחות הסידרתית שאני. אבל הפעם גם הוא שתק, למרות שממש לפני הסוף היה לי נדמה ששמעתי הצעה לשלב בתוך ג'וינט את הקמצוץ שנשאר - יכולתי כמעט להישבע שראיתי טבעות עפות הצידה, הוא ידע לעשות את הסמל של האטום מאליפסות בתוך  אליפסות של עשן.

 כשהיינו עם הגב לים הרגשתי גם יותר קלה וגם יותר כבדה, וגם נעשה לי קר. עכשיו כבר לא נשאר שום דבר שאני יכולה לעשות בשביל דוד פליקס. נכנסתי למיצובישי עם הדיוריסימו.

בגורדון פינת דיזנגוף אמרתי תעצור לי כאן. אז האח שלי עצר בצד ופתח את החלון שלו והדליק סיגריה וחיפש בתחנות עד שבסוף הרדיו נעצר על פרנק סינטרה, "ניו יורק ניו יורק". לאן את הולכת עכשיו, הוא שאל. בתור אחת שלא יודעת את התשובה הייתי לבושה מה זה יפה. וזה מרגיש פאקינג אחרת למשוך בכתפיים שלך כשאת לובשת שימלה שחורה קטנה מפיפט אבניו וסנדלי עקב בהתאם, אפילו שזה בערך כל רכושך. אף אחד לא יחשוב אפילו לשים לי משהו בקופסה שהיה כתוב עליה "נשרף מאהבה".  

http://www.youtube.com/watch?v=jM52Xsvw5NQ