><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><> ><><><><><><><><><><><><><><><>
בכל פעם כשאני מבקשת לעצמי דירה או גבר (שניהם צריכים להיות שווים), אני נתקפת עצבים. אנשים איבדו את זה מזמן. כבר אין אמונה ובקושי יש איכות. ואם יש איכות אז אין לי מושג איפה היא.
אם הדירה עברה סיוד (סיוד!) -> יש V על דירה משופצת אם "יש" חניה ברחוב כחול/לבן -> יש V על חניה אם הדירה תכלס 50 מטר -> היא הופכת להיות 70 מטר (כי מי יבדוק בחשבון ארנונה?!) אם הדירה רשומה כשלושה חדרים -> מגיעים ורואים שניים. פשוט שברו את הקירות בתקופת המנדט! אם רשום שיש גינה -> מגיעים ומבינים שהגינה היא של הבנין ובכלל אין גישה ישירה. ושלא אתחיל לדבר עם דירות מחולקות ומחירים מופקעים, על בעלי דירות תאבי בצע שאיבדו את ההגינות הבסיסית. ואני לא מדברת על היצע וביקוש שמכתיבים את השוק. אני מדברת על זה שאיבדו את זה.
גברים...
רשום 180 מטר -> מגיע לי עד לציצי. 160 מטר אולי. רשום דוקטורנט -> למד לתעודה לפני עשר שנים ופרש באמצע. רשום בן 38 -> הבנאדם בן 50 אבל הוא פשוט רוצה לעזור לנו, הבחורות, בחיפוש. נשמה. רשום גר בתל אביב -> גר בבת ים. רשום סטטוס רווק -> סה"כ התגרש כבר פעמיים אבל אין ילדים אז מה זה משנה?! יש תמונה... בטח תמונה. רק שהתמונה מלפני עשרים שנה. ואין בושה כשנפגשים. אין בושה.
אנשים מתביישים בעצמם, בדירות שלהם, במראה שלהם, בתוכן שלהם ובכל מה שהם רוצים להראות כדי להשיג שוכר / בת זוג. מגעילות אותי תקופות החיפוש הללו, מעבירות בי תחושת בחילה איומה וגורמות לי עם הזמן לאבד אמונה באנשים. כל השקרים ויפוי המציאות מורידים לי ומבזבזים את זמני. אבל בעיקר מביאים לי עצבים.
נמאס. |