היי, רוצה לשתף במשהו שעורר אצלי מחשבות. אתמול היה לי תור לטווינא במכבי טבעי. מאז שהגב שלי התחיל לחרוק אני הולכת לטיפולים. בהתחלה פעם בשבוע. עכשיו, כשהגב כבר פחות מציק, עברתי לפעם בשבועיים. ליאור הטוויניסט משבח אותי על השיפור ועל זה שאני נושמת נכון. בכל פעם שאני מגיעה אליו הוא מבקש שאחרוץ לו לשון. זה נורא לא נעים לי. מה? אני מיילי סיירוס?. כששאלתי אותו את זה הוא הרים את גביניו העבותים בתימהון. לא מכיר. מיילי סיירוס והשיגעונות שלה לא מבקרים במציאות הרגועה והשלווה שלו. והוא דווקא בחור צעיר. בכל אופן אחרי שהעיף מבט בלשון שלי אמר שאני צריכה לאכול יותר כתומים. למה? שאלתי. זה יעשה לך טוב. לא נשמע לי מדעי כל העסק הזה, אבל מצד שני גם טיפולי טווינא הם לא ממש מדעיים ובכל זאת אני פוקדת אותם בנאמנות. אולי עצם זה שמישהו מטפל בי, אמנם רק 20 דקות בכל פעם, אבל עדיין מטפל, נוגע, שואל מה שלומי ואיך הגב, זה כל מה שדרוש לי. בכל אופן לא על זה רציתי לספר. בדרך מהחניה לטווינא צעד לפני אבא צעיר, רחב גוף וגבוה, ודחף עגלה עם תינוקת חמודה. חשבתי לעצמי שזה יפה שבשעה 17:00 אחר הצהריים אבא מטייל לו עם התינוקת שלו ולא דווקא האמא, שזה המראה השכיח במקומותינו. בגלל שמיהרתי לטיפול האצתי את הקצב ועקפתי אותו ואת התינוקת. התינוקת ישבה בעגלה והתבוננה ארוכות בפנים של אבא שלה ואילו האבא היה שקוע עמוקות בתוך, נו אתם בוודאי מנחשים, הטלפון הנייד שלו. מרוב שהיה שקוע כמעט נכנס בעמוד חשמל שניצב על הדרך. עכשיו תשאלו אותי, מה חדש? הרי כולנו תקועים כל הזמנים עם הפרצוף בתוך המסכים של הניידים שלנו, כשאנחנו עם הילדים, עם בני הזוג, עם חברים ומה לא. ובכל זאת, זה היה מכמיר לב. נראה כאילו התינוקת כמהה לתשומת לב של אביה. היא ניסתה לתפוס את מבטו, אך ללא הצלחה. עכשיו, אם אתה כבר לוקח קצת זמן מהעבודה בשביל לבלות עם הפעוטה שלך, לא עדיף שתנסה לתקשר איתה קצת. אולי אפילו תהנה מזה. מרוב שאנחנו מנסים להיות בקשר עם כל העולם, להיות בעניינים, לא לפספס אף אירוע או חדשות, אנחנו מחמיצים קשר עם הקרובים לנו מכל. כולנו חוטאים בזה כל הזמן. אני מניחה שהאבא המסכן הזה סובל מחוסר זמן כרוני עם עצמו. הוא בטח מתזז בין העבודה לבית לילדים לאשה לחברים למטלות ואין לו יותר מדי זמן לעצמו. אז הבהייה הזו במסכים היא סוג של התנתקות, של כאילו זמן איכות עם עצמך. אבל זה לא באמת ככה. אתה כל הזמן בתחושה שאתה מחמיץ משהו חשוב. כי הרי אי אפשר באמת להתמודד עם כמויות המידע העצומות שזורמות אלינו ברשת, ממיליון ערוצי מידע ותקשורת שמתקיפים אותנו בו זמנית. ואז תמיד מישהו יוצא נפסד מהצורך הזה להיות בעניינים 24/7. לרוב אלו הילדים שלנו אבל בסופו של יום אלו אנחנו. כי אנחנו מפסידים את החיים האמיתיים, אלה שקורים ממש לנגד עינינו בזמן שאנחנו מסמסים עוד הודעה, עונים לעוד וואטס אפ ומתעדכנים ברשת מה השתנה. אני מאשימה בכל זה את שבוע העבודה הבלתי נגמר של שוק העבדים הישראלי. 45 שעות עבודה+שעות נוספות "לפי הצורך" גוזלות מאיתנו את החיים הנורמליים, השלווים. אנחנו במירוץ חסר סיכוי להרוויח עוד כסף, כדי שיהיה לנו לבזבז עוד על הילדים ועל עצמנו כדי לפצות את עצמנו על זה שאנחנו בקושי נמצאים איתם ועם עצמנו. עם 9-10 שעות עבודה ביום ושנים עשר ימי חופש בתשלום בשנה, אי אפשר באמת ליהנות מהחיים. אז אנחנו בורחים מהם. לטלפון הנייד שלנו, בתקווה למצוא שם עולם אחר. הלוואי שהיו מאמצים כאן את המודל האירופי ולא האמריקאי, של ימי עבודה יותר קצרים ויותר חופשות. הלוואי והיה לנו כאן הוואקאנס הצרפתי. בשביל זה שווה לכונן מהפכה. Vive la liberte! |