כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    תגובות (1)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      16/6/14 20:40:
    תודה על המידע המפורט.
    0

    בתיאטרון גשר ניצחו את המוות

    1 תגובות   יום ראשון, 15/6/14, 21:58

    באחת מהסצינות בסרט "רומא" של פליני שכן ושכנה מסכימים זה עם זה:"יש שני דברים שתמיד יהיו: המיסים והמוות". בפראפרזה על דבריהם: יש שלושה דברים בטוחים בישראל: מיסים, מוות ותיאטרון גשר. זה נדיר למצוא שם הצגה שהיא לא עילוי.

    הדיבוק הוא אחד המחזות היהודים הידועים ביותר, גם בעולם הלא יהודי. ההצגה נכתבה ע"י ש. אנ-סקי בדיוק לפני מאה שנה. הוא כתב אותה ברוסית, ומאוחר יותר תרגם אותה ליידיש. ההצגה עלתה לראשונה בעברית בשנת 1922, בתרגומו של חיים נחמן ביאליק.

    המחזה מספר על בחור ישיבה עני בשם חנן המתאהב בלאה, בת עשירים. אלא שאביה של לאה ייעד אותה לאחר, למנשה. אהבה רומנטית היא המצאה של עשרות השנים האחרונות, וגם בקרב החברה החרדית לא ממש מאמינים בה, גם כיום. מאמינים בשידוך טוב. כשחנן, שאהב את לאה מילדות מגלה את דבר השידוך, הוא מת מצער, ונשמתו נכנסת לתוך גופה של לאה. המשפחה מבקשת את עזרתו של רב גדול שיוציא את הדיבוק מגופה, ותוך כדי כך מתגלה סוד מהעבר. (אגב, הדיבוק נכנס דרך איבר המין הנשי, ויוצא, אם הוא מסכים, דרך הבוהן הקטנה ברגל).

    גשר פשוט התעלו על עצמם בכל אספקט של ההצגה הזאת: עיבוד מצוין של רועי חן, בימוי כנ"ל של יבגני אריה, סשה דמידוב מצוין כהרגלו בתפקיד חנן, ואפרת בן צור טובה אף היא בתפקיד לאה. דורון תבורי בתפקיד אביה של לאה מוכיח למה מסוגל השחקן המוכשר הזה.

    המחזה אמנם עוסק בפולקלור ובמיסטיקה יהודים, אבל הנושא העיקרי שלו הוא ניצחון האהבה על המוות. כמו כן הוא נוגע בצורה מעודנת ומעמיקה בנושאים נוספים:האם יש חיים אחרי המוות, יחסים טעונים בין האב לבת, עד כדי רמז לגילוי עריות (כשהאב רומז שהכלה כל כך יפה, שאפילו הוא היה נישא לה), הורים שלא משחררים את הילדים שלהם, הפער בין עשירים לעניים, בדידות,חטא אבות על בנים. ארוס ותנטוס שולטים ביצירה הזאת. במקום שנראה את דם הבתולים של לאה, אנו רואים את הדם הניגר ממנה אל מותה .(ובעלי טוען וצודק שרוב ההצגות שלהם עוסקות במוות).

    בהצגות של גשר הכל מלא דמיון וקסם. החל מהתפאורה (ירח גדול – חנן אומר שהירח בודד כמוהו, והלבנה בודדה כמו לאה), התאורה, האפקטים יוצאי הדופן: גשם שיורד על הבמה, קבצנים שמשחקים בשלג. מראות סוריאליסטים: מצבות רוקדות. המתים הקולטים את נשמות המתים הם בתלבושות מלאות קסם וצבע:לעומת החיים הלבושים בצבעי שחור ולבן. בגשר עשו הומאז' יפהפה לתיאטרון הבימה, אף הוא תיאטרון שהחל ברוסיה, ולחנה רובינא, שלאה הוא התפקיד הכי מזוהה איתה (שיחקה אותו מגיל 17 ועד גיל 70), אחת מחמשת הדמויות המתות היא אמה של לאה, שמתה בצעירותה, היא לבושה ונראית כמו חנה רובינא – שמלה אדומה ושתי צמות ארוכות משני צידי הפנים), ולמי שמתקשה, לדמות קוראים חנה.

    ולמרות כל האמור לעיל, סשה דמידוב נותן את הערך המוסף להצגה הזאת, הצגת חייו. המשחק שלו מרגש עד דמעות, מכמיר את הלב, בייחוד כשהוא נישא ללאה: כחופה מאלתרים מטפחת לבנה, וככוס יין, אוזניה של גרמופון. תמונה מרגשת עד דמעות. בתיאטרון גשר – היופי ניצח את המוות.

    מסקנה אישית – ללכת לראות את מעט ההצגות שלהם שלא ראיתי עדיין. גם בהאנגר.

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לספרות ולקולנוע

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל