כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אסופת דברים ככתבם

    נעמה

    2 תגובות   יום שני, 16/6/14, 13:38

    רגליה היחפות משאירות טביעות אך רגעיות, מצעד לצעד היא מוסיפה לתנועת רגליה כיווץ אצבעות כף רגל, כמנסה להיאחז באדמה עוד שבריר רגע. זה הוא יום החופש שלה, כמדי שלושה ימי עבודה, והיא אוהבת לשוטט כך בדרכים בלא יעד או מטרה. היא לא יכלה לנחש כי היום הוא היום בו ישתנו חייה יחד עם החיים של כולם.

    אולם כעת, לחומה העדין של שמש בוקר, איש לא ידע את אשר ייקרה אך עוד רגע. החול תחת כפות רגליה יבש וחמים, רך ונקי, היא מתענגת עם כל צעד. מרחוק ניתן לשמוע את צחוק הילדים החופשיים ואת מכות הסתתים העמלים ללא לאות על פסלי האבות. דומה כי היא לא שומעת דבר מלבד רעש צעדיה. דעתה איננה מוסחת, לא מנגינת העולם ולא במחשבות. איננה אלא שם, צעד אחר צעד. שמש מלטפת וריח שדות נישא על גלים, כמו שאר בני שבטה היא מרגישה בטוחה בעולם הלא-ידוע. בני העיר אוהבים את אדמתם, היא לעולם לא מאכזבת. בטוחים ביומם ובלילותיהם; בלא שכנים או חיות פרא; הם אינם יודעים גשם או קור, לא שרב ולא בצורת - אינם מעלים על דעתם מציאות אחרת. שער העיר מורם ותקרות הבתים פתוחות, אין סורג או בריח (החרש לא מייצר דבר מה שאינם צריכים). בני השבט, כן הם, אחים כולם, לא קיים איש מלבדם, את אנשי העולם הידוע לא יכירו לעולם; שרשראות הברזל העצומות קושרות את עירם ואת נפשותיהם לקרקע, בזאת הם יכולים להיות בטוחים - הגם שהם לא-ידועים לכל הפחות הם קיימים.

    עוד היא פוסעת, השמש בשמיים מלווה אותה אך משלימה את מסלולה שלה. בשונה מהשמש, אין לה יעד. דעתה נחה ורגליה נעות, היא נועצת צעדיה בחול. לפתע הרגישה, כאילו במפגיע, האדמה מגיבה – קצת מתאכזרת, לוחצת כנגדה; פתאום קרקע כבר לא יציבה. היא קפאה במקומה, אך נדמה היה לה כי נוע תנוע. היא הפנתה מבטה לאחור, אחר כך לצדדים, כמחפשת אי איזו יד אשר דחפה אותה או את האדמה. וכשזו לא נראתה, נשכבה ארצה והצמידה את אוזנה לקרקע. כשנשאלה, ימים מאוחר יותר, מדוע עשתה זאת, לא הייתה בפיה תשובה. אולם מה שלא היה בפיה נגלה לאוזנה - רעש עמום הולך ומתקרב, מתעצם וגובר, מתוך האדמה היא שומעת שאגה. היא התרוממה ויישרה מבט אל האופק, וכשחיברה במחשבתה בין הקול ובין התנועה, הבינה כי עליה לרוץ כל עוד נפשה בה. לו הייתה שואלת עצמה "מדוע אני בורחת?" לא הייתה מוצאת סיבה; חמור מכך - לו ביקשה לזהות מה היא מרגישה, גם בזאת הייתה נכשלת. הנה לה פעם ראשונה בה היא בורחת בבהלה, פעם ראשונה בה מי מבני העיר חווה פחד. אך היא לא שאלה מדוע ואיך; אחוזת אימה היא רצה חזרה אל העיר כדי למסור למי מהשומעים כי דבר מה מתרחש.
    ככל שהגבירה מהירותה התקרבה השאגה ונגסה בתנוכי אוזניה. בריצתה היא מצליחה לשמור אך מרחק פסיעה - מאחוריה, מיד בקרסוליה, רעש האדמה דולק בעקבותיה. כשהתקרבה לעיר שחררה צעקה, בקולה הזהירה - היא מביאה עמה סכנה! את מילותיה בני שבטה לא הכירו ועל כן לא הבינו, הם אינם יודעים מה היא 'סכנה'; אך, כדרכה של אימה, איך שזאת הגיעה הפחד אחז בכולם. אין להם שום דרך לתרץ מה הם מרגישים, הם מעולם לא חשו פחד, אין להם ממה לחשוש בעירם הבטוחה. ובכל זאת, כדרכם, קודם פעלו כתחושותיהם אחר ביררו האם כדאי הדבר, מה ואיך. הם אימצו את התחושה החדשה כשם שהם מעודדים ותומכים בכל חידוש. בפחדם הגואה החליטו להתבצר ולחכות עד אשר יעבור זעם. אחרי שכולם התכנסו בין החומות, לראשונה מאז שנבנה, הורד השער העצום ואטם את העיר. מרגע שנגע השער באדמה התפוגג הפחד כלא היה ואת מקומו תפס הביטחון מלווה במתח וציפייה. מיד כונסה אסיפה מיוחדת. בה, מכורח הנסיבות, כולם היו נוכחים. היא עלתה לבמה הקטנה הנצבת באולם המרכזי וסיפרה מה הרגישה ומה שמעה. אחריה קם אחד האבות והצהיר בקול סמוך ובטוח כי התחושה אשר אחזה בכולם אך רגע קודם לא הייתה ולא תהיה, "אנו סגורים ומבוצרים; החומה קשורה היטב לקרקע; דבר לא יכנס ודבר לא יישאהּ." עוד הוא מסיים את דבריו והנה רעש עצום, ממש כפי שתיארה באוזניהם זה עתה – קול שאגה נישא באוויר. הצופים על החומה קראו בתדהמה: "מים רבים, זרם אדיר שועט לעברנו."  הילדים מיד רצו וטיפסו מעלה כדי לחזות בפלא המגיע מן האינסוף. אווירת חג פרחה באוויר, הם בטוחים בעירם ולכול ידוע כי מים הם חיים. האירוע הוא חד פעמי, ואולם שמא אין זה אלא ככל אירוע אחר המתרחש בקיומם. מעולם לא דמיינו מים רבים מציפים את השדות ואת מערכות ההשקיה, הם לא שיערו בנפשם שמשהו יכול להגיע מעבר לאופק.

    מערכת ההשקיה נחפרה ונסללה אחרי שהאב המייסד חצב בסלע ושחרר את המעיין. שוחות, שוחות יוצאות מזרם היובל ונמתחות למרגלות היבול לכל אורך השדה; בפתחן התקינו בני העיר סכרים קטנים באמצעותם הם מצליחים לשלוט על זרימת המים, המפלס בשוחות וחלוקת ההשקיה בין כל השדות והשוקת שבחצר המרכזית. הואיל ונביעת המעיין איננה קולחת ועוצמתית, מספיק היובל לעבור רק דרך שוחה אחת בכל פעם. משך יום שלם הם משקים רק אזור אחד, כמות מים אשר מרווה את הצמא (בין אם בערוגת השדה או בשוקת האדם), ומספיקה עד אשר ישובו המים לזרום בשוחה בתום סבב ההשקיה. והנה עתה, זאת מעולם לא ראו ולא חשבו כי אפשר, כל השוחות מלאות בה בעת - עולות על גדותיהן. מי חיים מציפים את השדות ומרווים את הכול. מה טוב שאין זה היום בו זורמים המים בשוחה אשר מזינה את השוקת ואת הבאר בתוך העיר, שני הסכרים שלה (במפתח היובל ובמפגש עם חומת העיר) סגורים ואטומים. מים אינם חודרים לעיר. לא ייפלא אם כן כי כולם צוהלים ושמחים, מריעים ומתרגשים – זה הוא יום חג. הילדים נאספו על החומה והביטו פעורי פה, המבוגרים פזרו את האסיפה ורצו מיד לחזות אף הם בפלא. אולם פסלי האבות המייסדים, אשר קבועים במקומם, לא ראו את זה הנס מגיע, הם פונים ומצביעים לכיוון ההפוך.

    המים ממשיכים לזרום מן האינסוף, רעש שאגה אדירה התערבב עם קריאות שמחתם. כשהגיעו המים אל חומת העיר, גילו כולם כמה חשובות שרשראות הברזל; המים כמו נגחו בחומה, התפצלו סביבה ועטפוה; בתנועתם נפגשו שוב בצד השני, השתלבו לזרם אחד והמשיכו הלאה אל האופק.
    כלל לא ברור מאיזו נקודת מבט המחזה יפה יותר: לראות את המים עולים מן האופק, שועטים אל העיר ונפגשים עם החומה. או דווקא מהצד השני, תחת פסלי האבות, היכן שהמים מתאחדים וזורמים אל האינסוף, אל האופק אליו מצביעים פסלי האבות. עירם, אשר הייתה מאז ולעולם מקום בודד בשממה היבשה, הפכה ליום אחד לאי בטוח, פיסת אדמה יבשה. זרם המים לא פסק, מן האופק הם עולים ואל האינסוף הם ממשיכים. השמש עושה את מסלולה בשמיים, והילדים עם הוריהם חוגגים את נס המים אשר נקרו דרכם. עם רדת ערב דומה היה כי ככל שהאור פוחת כן זרם המים נחלש. ואכן, עם בוא החשכה הלכו המים. שארית מאסף הזרם נצפה לאורה של לבנה כשהוא בורח לו חזרה אל האופק (מחזה מרהיב לא פחות).

    בישיבה לילית מיוחדת, אשר התנהלה בעמידה, עוד כולם מתרגשים אך המולה אין, ביקשו בני השבט תשובות. אולם ראשית מן הכורח הוא לאסוף את השאלות.

    "מניין הגיעו המים?" מישהי העלתה שאלה כה גדולה שהיא מילאה את האולם ולא הותירה מקום לשאלות נוספות.

    "מהאופק, שם העולם הידוע," קול צלול נשמע.

    דממה אחזה בקהל, כולם חיפשו בעיניהם את הפה אשר הפיק תשובה כה ברורה מאליה; מחכים בסבלנות ויודעים כי לבטח בכוונתו להרחיב דבריו.

    "כמו מי המעיין, אשר לעולם נובע, זרם המים לא מתעייף. את אינסוף הצעדים שעלינו לעשות, גומעים המים בתנועתם. הם, שלא כמונו, יכולים גם יכולים לעבור את המרחק. הם עלו מן האופק, בזאת הפלא כולנו חזינו. מעבר לאופק נמצא העולם הידוע. אין לנו אלא להניח כי הגיעו ממנו. השאלה צריכה להיות – למה הגיעו אלינו מים מן העולם הידוע?"

    הוא סיים את דבריו ולבש רצינות תהומית, הגם שרק קומץ האנשים שמקיפים אותו היו שם כדי לחוות אותה. השאלה אשר הפריח לאוויר קשה לא פחות מקודמתה; לזאת יידרש, הוא או מי מהם, להיגיון חדש. עוד האיש אשר אחראי לשאלה האחרונה טובע בתהומו, איש אחר פתח פיו:

    "המים הגיעו מן האופק אך גם המשיכו אל האופק. הם גאו מאחרי גבם של פסלי האבות ואחרי שנפגשנו עם החומה, זרמו בכיוון אליו מורות אצבעותיהם. והלא מן הידועות היא כי יש אשר רוצים לחשוב שהאבות מצביעים אל עבר העולם הידוע. אם כך היא, הרי שהמים זרמו אליו ולא ממנו.
    והנה, כך מסתבר, השאלה הראשונה עומדת בעינה. ואולם, למרות שתשובה לשאלה 'מניין' אין לנו, השאלה למה עברו מים בארץ נוד ולמה דווקא דרך עירנו חשובה הרבה יותר."

    הקול הדובר באזני מאות בני השבט בישיבה הלילית המיוחדת (בה כולם עומדים ומתרגשים), שייך לבחור צעיר; לא נער ולא "איש קטן". גם לא מבוגר ולא אב לקטנים. עוד כוחו בחלציו ומוחו חריף ומאומן, הוא ממשיך כך ומשתף את כולם במחשבתו:

    "אם התרגלנו כבר לאפשרות לפיה אין תשובה, הרי שלשאלה הבאה נוכל לגשת ללא תחושת פעולה הרת גורל. ובכל זאת, ננסה להתמודד אתה נכחה לפני שנפטור עצמנו ונכריז 'אַין'.
    כדי לבחון את ה'למה' נבקש קודם 'מה' – מה הוא הדבר עליו אנו שואלים. מה חווינו היום? האם הייתה זאת ברכה או מפגע? מה היא אותה 'סכנה' עליה הכריזה העלמה בריצתה?
    השדות שתו וכל התעלות מלאו, אך אילולא השער הייתה גם כל העיר מוצפת. ובכן, חברים ונכבדים, מסתבר כי מה שחווינו היום היה ברכה מסוכנת. התחושה אשר אחזה בכולנו עם בשורת הסכנה ולפני שסגרנו את השער הייתה הבנה מה עלול לקרות או אי-ידיעה מה עשוי להתרחש.
    אך משהוחלט להוריד את השער התמלאנו כולנו ביטחון. אלמלא חששנו לגורלנו לא היינו יודעים כמה חיינו כאן בטוחים ושלווים שאר הזמן. החומה האיתנה, השער העצום, שרשראות הברזל, מי המעיין והשדות הפוריים. אין לנו אויבים והאדמה מיטיבה עמנו. והנה, לפתע, רצה המקרה והתברכנו בנס שפע מים. עתה, משברור 'מה', נשאל שוב 'למה'. אם כי, אין זה מן הראוי לשאול למה התברכנו. הטוב הוא טוב כי הוא טוב, הרע אינו יודע כאשר אין מי שיפגע והאדמה לא מאכזבת. אם עירנו הייתה מוצפת היינו שואלים למה באה הרעה, אולם הואיל ומילא אנו יודעים רק טוב, מה לנו פלא כשעוד טוב מתרחש. וויתרנו על השאלה 'מניין', כי אין לנו תשובה; נוותר על 'למה' כי אנו לא צריכים סיבה; נשארנו עם 'מה' שהרי לכולנו הייתה זאת חוויה. יש להוסיף עתה - 'כיצד' ננציח את שקרה?"

    דממה שררה באולם, בני השבט כולם לבשו פנים רציניות. הם מבינים את דבריו, חולקים אתו את אותו היגיון.

    "ובכן...?" המשיך אחרי שתיקה קצרה. "נשאלו מספיק שאלות וצפו די תשובות או אי-תשובות, עכשיו הגיעה העת להעלות רעיונות."

    "נקים פסל." צעק אחד.

    "בדמות מי?" הקשה אחר.

    "בדמותה" ענתה להם אישה.

    "אבל היא לא אב מייסד." נכנס לשיח קול נוסף.

    "אלמלא הייתה היינו שואלים עתה מדוע באה עלינו הרעה. או, אם נודה ונקצין, אילולא הזהירה בריצתה, לא היינו כאן כדי לשאול." האישה המשיכה והקהל החריש. רק הנהוני ראשים מסגירים את מה שלא נאמר, הם מסכימים אתה אך הם בבעיה, שפתם לא מאפשרת זאת. כפי שאכן הקשה שוב מישהו אחר: "אבל היא לא 'אב'."

    "אז נקרא לה 'אם'," השיבה לו הדוברת.

    "אין דבר כזה אם מייסדת." התעקש הלה.

    "עד לפני רגע גם לא היה דבר כזה ברכה מסוכנת," התערב הבחור הצעיר שהניע את שיח הרבים הזה כשביקש מהקהל רעיונות כיצד להנציח את שקרה." אם יש צורך נמציא מושג שיסמן את הדבר עליו אנו מדברים. אפשר גם אפשר לנו להכריז בזאת על קיומו של התואר 'אם מייסדת', והראשונה שראויה לו היא זאת שהצילה את עירנו והביאה עמה ברכה."

    "כן...", "כן...", "כן"... מאות קריאות הסכמה פשטו בלחש בקהל. כך, ברצון ובידיעת כולם, נולד בפיהם ובראשם מושג חדש. הם לא הטרידו עצמם עם העובדה שהתואר 'אם' אינו הולם לנערה צעירה, שהרי לגבי דידם אין 'אם'\'אב' אלא מגן ומטפח העיר כולה.

    "אם כך," המשיכה האישה וחזרה על דבריה, "נקים פסל בדמותה."

    שוב חזרו קולות הסכמה, ביניהם אחד גבר: "נמקם את פסלה לגבם של פסלי האבות המייסדים, בצדה השני של החומה, עם הפנים ועם אצבע מופנים לכיוון האופק ממנו באו המים."

    "וידה השנייה על פיה, בתנועת קריאה כפי שעשתה בריצתה." הוסיף אחר.

    "הן," נשמע קולם של כולם, והם ביקשוה לעלות על הבמה הקטנה. בצעדים קטנים, משתהה כמעט בכוונה, היא עושה דרכה בין ההמון באיטיות אל עבר הבמה. היא רק רצתה ליהנות מיום החופש שלה, והנה עתה פסל בדמותה ומושג חדש בזכותה. היא לא שואלת מניין או מדוע, אך עדיין איננה מבינה מה לה קרה. יעברו עוד כמה ימים ועוד אי אלו שיחות עד אשר תיאות היא לקבל שהייעוד הגיח לפתע ואחז איתנה בחייה. לא קורא לה להגשים שליחות, אלא הגשים שליחותו דרכה. היא, פשוט הייתה. עבור כולם נס המים היה חוויית ברכה ואושר עם זיכרון קלוש של שבריר פחד (למרות שלא כך הם קראו לתחושה הזאת). עבורה נס המים, שהביא עמו את יעודה, היה חוויית אימה שלעולם לא תשכח. על כן, כשעלתה לבמה, היא התעכבה ארוכות ולבסוף אמרה: "אני שמחה שכולנו בסדר."

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/6/14 12:34:
      תודה על השיתוף, אני שמח לשמוע שהטקסט מהדהד זכרונות עבר (ובפרט סוגיות של ילדים), זאת בדיוק הנקודה...
        19/6/14 15:53:

      הרבה מונחים עברו לי בראש כשדמיינתי את כל מה שמסופר. בבל, כלים, שפה, אלוהים, ויש איזה פסוק שמדבר על כך שכל מה שהדעת משגת- נקרא בשם (לא זוכרת לצטט אותו) ועוד.

      ונזכרתי גם בטיול של הכיתה לאנשהו, ובחידה שחד אחד הילדים באוטובוס "מה יש לכל דבר בעולם?" ואני התעצבנתי כשמישהו גילה שהתשובה היא "שם". חשבתי שזה מהחידות המעצבנות האלה שהתשובה שלהם נכונה אבל מטופשת. לא הבנתי את גודל הגילוי, זה רק חדר לתודעה.

      ונזכרתי גם במאמר שקראתי כשהייתי נערה. "יאקירמא" הוא נקרא.

       

      רשימה

      • The history of Isaac's story is much like the science approach to Trauma - a history of Isolating and Forgetting. If "we are all Abraham" (like Jacques Derrida said), then let us have the courage and decency to take a step forward and admit that we are Oppressors! From the day of the Akedah to our present, Isaac is in a perpetual state of trauma.
      • איך קורה שהמספר הכל-יודע פשוט לא יודע?!
      • That we cannot see how it could be done, does not necessarily mean that we are prevented of trying to do it anyhow. Let us invent the new and unknown way.
      • יומרנות, יהירות ולהט הם כוחות המניעים חוקר צעיר, להאשימו בחוסר צניעות זה כמו לקצץ כנפיו של גוזל המתיימר להצליח בתעופתו.
      • Oh death, sweet and dreadful death, you've been on my desk from the first word, staring at me with your white holes, as eyes piercing through one's soul. Oh death, my dear old friend, always Reminding me that we are to meet and I too shall be dead. You are witnessing my moments of joy and bearing silently my sorrow (but mostly my ashes). I know we share a final destiny, but until then let me live my glorious life.
      • While all in all 'to Be' is not but to stray, 'Not Being' might be not so far away.

      פרופיל

      Maor Shir
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין