רוחשת
רגועה למראית עין.
בתוכי הכל רוחש,
עולה על גדותיו.
פוסטים פופולאריים
-
רצח מאדום לשחור
24/8/15 | 53600 צפיות
-
יחסים
27/1/12 | 8250 צפיות
-
I'm Not The Only Dreamer
28/2/15 | 2032 צפיות
-
בעד עונש מוות
28/7/15 | 6631 צפיות
-
אונס המריונטות
12/2/16 | 4692 צפיות
-
chatroulette | צ'אט רולט
21/2/10 | 97067 צפיות
-
אבות ובנים
16/6/12 | 3169 צפיות
-
טירונות בנות
18/4/14 | 3100 צפיות
-
הכביש כמשל
28/12/11 | 1960 צפיות
-
מובינג
17/12/14 | 2478 צפיות
-
נערת קריאה
10/1/14 | 4730 צפיות
-
עיניים
5/7/09 | 213 צפיות
-
על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
15/3/16 | 2247 צפיות
-
הפעם האחרונה
22/12/09 | 2270 צפיות
-
פסק זמן
21/3/15 | 2539 צפיות
-
אלגרו
19/12/09 | 5034 צפיות
-
מהר.לפני שיגמר.
15/11/09 | 2067 צפיות
-
יפה, רק אחרת.
15/7/09 | 1234 צפיות
פוסטים אחרונים
- על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7" 15/3/16
- אונס המריונטות 12/2/16
- חזרתי מברלין 22/1/16
- Работа (*רבוטה) 23/10/15
- חנוך והנערה 14/9/15
- רצח מאדום לשחור 24/8/15
- דרך נמיר 20/8/15
- קניות באתרי אינטרנט 17/8/15
- מה לא עשית אף פעם ? 11/8/15
- Same Same - but Different 8/8/15
- בעד עונש מוות 28/7/15
- ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת 25/7/15
- הפונדק 13/6/15
- בגיל 444 תגיעי לירח 6/6/15
- קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה 23/5/15
- בית 15/5/15
- הזכות למות 2/5/15
- הטבעת 11/4/15
דמות אב
מסתבר שבתחילת השבוע, ביום ראשון האחרון 15.6.14 - התקיים " יום האב ".
ובכן, מה אתם יודעים, יש דבר כזה :) גם אני הופתעתי כהוגן, למעשה גיליתי על האירוע לגמרי במקרה, בזכות חברי הטוב AKA - " נוסע בזמן ",
שפרסם בבלוג שלו טקסט אישי-אישי המוקדש לאביו : (לינק מומלץ >>) " ומותר, ומותר לאהוב " .
אז הנה, אמנם באיחור של שלושה ימים מהתאריך השנתי הרשמי, גם אני רוצה לכתוב תוכן אישי על אבא ולהקדיש לו פרק ביומן הרשת שלי.
+++
אבא שלי יהיה בן 75 בתחילת ספטמבר הקרוב. כשאבי היה תינוק, סבא שלי (אבא שלו) נטש את סבתא שלי ואת שלושת ילדיהם הקטנים לטובת התגייסות לשירות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בין השאר, בעודו משרת כחייל , אפילו הספיק לשאת שם אישה נוספת (זרה, מקומית) ממנה נולדו לו ילדים.
במקרה או שלא, אבא של סבי (סבא של אבא שלי) היה קצין בצבא, כך שייתכן כי מתוך הזדהות היתה זו בחירתו הטבעית ללכת בעקבות אביו ולהמשיך את דרכו . כשחזר בתום המלחמה לישראל, אבא שלי (הבן הקטן משלושה בנים) כבר היה בן חמש ומאד פחד ממנו מפני שלא הכיר אותו מאז היותו תינוק כאמור. הוא זוכר בעיקר תחושה חזקה של מורא מפניו, זה היה הרגש הדומיננטי שהוא חווה בהקשר לאביו.
מדובר באירוע די מכונן ודרמטי בביוגרפיה של אבי, כך שמן הסתם היה מאד לא פשוט עבורו להסתגל למצב החדש. פתאום ללמוד להסתדר עם נוכחות אבהית בגיל חמש משום מקום, ועוד עם אדם שהוא בתכלס זר גמור עבורך. סבא שלי היה במקור ירושלמי גאה מספר דורות אחורנית, אולם אבא שלי נולד וצמח בתל אביב : שנות ילדותו עברו עליו בשכונת פלורנטין, אולי משום כך היה ונותר עד היום עכבר עיר מובהק : אדם עירוני בנשמתו, דינמי, תזזיתי וחסר מנוח, הסולד משקט פסטורלי או חלומות על בית בכפר. (" מה אעשה שם כל היום בינות הרים וסלעים, מוקף שממה ? ? אטפס על הקירות ? ? " ) מבחינתו מדובר בפסגת השעמום עלי אדמות לעזוב את מרכז העיר לטובת חיים שקטים בפריפריות. איכות חיים לדידו היא לגור בסנטר של הסנטר.
בנעוריו כאידיאליסט וחניך פעיל בתנועה המאוחדת - היה במחזור של פרופ' אניטה שפירא ועוד רבים וטובים שרצו לשנות את העולם.
הוא פעלתן, אין לו רגע דל, חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, משמעת ברזל, כוח רצון חזק, נוסע באופניים גם בגילו המתקדם, שומר על מראה רענן ונערי למרות שכבר מזמן אינו ילד, נראה מצוין וצעיר מכפי גילו ושמוּר, מבנה גופו נותר רזה כפי שהיה מאז ומעולם, (זה גנטי), חשוב לו מאד לשמור על עצמו ועל אסתטיקה בכלל כמו גם על בריאותו : הוא מאד בכושר , מקפיד לאכול מעט וחרד לשמירה על הבריאות ועל איזון. ( " הכל במידה " , זו המנטרה החביבה עליו , עליה הוא חוזר בכל הזדמנות).
אבי למד בבית הספר תחכמוני, שם קיבל חינוך פוריטני ונוקשה שהותיר בו צלקות שטרם הגלידו עד היום. הוא מדבר על התקופה המסוייטת הזו שלאורה משפט המפתח המפורסם היה "חוסך שבטו - שונא בנו" : בעת ההיא חינוך שנחשב למיטיב כלל עונשים, מכות, הפחדות והשפלות כחלק מתפיסת עולם מוטעית, על פיה רכישת מידות טובות, נימוס ודרך ארץ מחייבת זאת לטובתם של הילדים. מכות מכאיבות עד זוב דם עם המקל של המורה המחנך על פרקי האצבעות העדינות בגב היד של התלמיד היו דבר נורמטיבי ומקובל שבשיגרה, כמו גם על ישבן חשוף , מאדים , שורף ובוער מסימנים. אבא שלי לא אדם שמפגין רגשות חיבה, לא מחבק או מנשק, ובוודאי שאינו בוכה - לא זוכרת שראיתי אותו דומע מעולם. הוא טוען שאינו מסוגל להזיל דמעות וגם כשקבר את שני הוריו, אפילו בלוויה עצמה - נותרו עיניו יבשות כמדבר.
ברם אולם, כשהוא מספר על ההכאות שחטף בבית הספר תחכמוני, (לא חשוב כמה ילד טוב, מנומס וצייתן השתדל להיות), הבעת הפנים שלו משתנה ולובשת אימה ויראה, ולרגעים נדמה לי כי הוא חוזר לנגד עיני להיות אותו נער מבועת, חששן ונידף כעלה ברוח. אחד ממחנכיו בתקופת לימודיו נהג להתעמר בו בשיטתיות, והפך לשנוא נפשו. בלילות היה חולם על נקמה יוקדת במורה המתעלל שהתנכל לו על בסיס יומיומי, אשר המשיך ללוות ולרדוף אותו בסיוטיו גם כאשר כבר היה חייל שחתום על נשק צבאי.
היה זה בתקופת שירותו הצבאי, ערב נואש, אפל ושחור אחד בו חש מעורער נפשית, וברגע של חולשה או חוסר שפיות זמני שלח למורה ההוא מכתב זועם ומפורט בן ארבעה עמודים צפופים בכתב ידו הקריא, ובו איים על חייו מפורשות : הוא כתב לו שהוא מתכנן לבוא לבית הספר ולהרוג אותו, ושהגיע זמנו לשלם בעד כל הנזק הנפשי ורגשי הנחיתות שהוא גרם לאבא שלי, שנאלץ לספוג ממנו במשך שנים יחס פוגעני ומפלה לרעה. אותו מורה מחנך כבר התקדם בינתיים ברבות השנים והפך למנהל בית הספר.
כששאלתי אותו בתדהמה, >> אבל אבא, לא חשבת על ההשלכות של מעשיך אילו היית באמת מוציא אל הפועל את מה שתכננת וחלילה יורה בו למוות ? השיב לי בפשטות, >> בהתחלה הייתי מוכן להחזיר את חובי לחברה, כלומר להיכנס לכלא , להירקב בו למשך שנים ולשלם על הפשע : כשכתבתי לו – בכל מאודי רק רציתי וייחלתי למותו, זה קסם לי יותר מהכל, כבר לא היה איכפת לי מכלום, ראיתי רק רצח מול העיניים. עד כדי שבתהליך המעשי הרציונלי והקר של ה"בעד" וה"נגד" שקלתי ברצינות לשלם במחיר המר ביותר שהוא הויתור על החופש שלי.
מאידך, מרגע ששלחתי את המכתב, זה השתנה בבת אחת. פתאום קיבלתי רגליים קרות כי לא האמנתי שאוכל לשרוד חיים מאחורי הסורגים. התעשתי כי הבנתי שזה לא בשבילי, מפאת היותי חלש מדי להתמודד עם שהות ממושכת בכלא, עם האובדן הטרגי של חירותי ועם המשמעות שהרסתי את חיי במו ידיי, שאני אחראי לכך ושלא יהיה לי את מי להאשים מלבד את עצמי. >> ומה עם העובדה שאין לך זכות לנטול חיים של אדם אחר ? >> לא חשבתי על זה בכלל, הפן המוסרי לא עניין אותי מרוב שהייתי רדוף וחדור מטרה לחסל אותו, ואל תחשבי שהאמנתי או קיוויתי לרגע שזה יפתור לי את כל הקומפלקסים והפלונטרים שלי עם עצמי.
כמה ימים ולילות טרופי שינה לאחר שליחת מכתב האיוּם - אבי יצא לחמשוש מצה"ל, וכפי שהתחייב במכתבו הוא אכן פקד את בית הספר חמוש בנשקו האישי.
נרעש ודרוך הוא צעד במסדרון הארוך בלב הולם, והנה לנגד עיניו הוא רואה מתקדם לקראתו בדיוק כמו בסרטים צועד לא אחר מאשר אותו מורה מחנך משפיל (לימים מנהל כאמור).
תלמידים היו בכיתות, כך שלא היה איש מלבדם בעימות החזיתי השקט והנפיץ. אבא שלי החל לרעוד ולהזיע מסערת הנפש שהתחוללה בקרבו לנוכח גודל המעמד. תבינו, אינספור פעמים הוא הוזה בעיני רוחו את המפגש המחודש ביניהם בחלוף השנים, והנה סוף סוף באה אל קיצה הפנטזיה כי הקרב המיוחל עם השטן מתגשם כאן ועכשיו וזו ההזדמנות שלו לנצח את מי שניצל את הפגיעות שלו בימים שבהם לא היה מסוגל להרים ראש ולהתנגד או לערער על סמכותו. הוא כבר לא הילד חסר הישע ההוא, הוא כבר גבר בוגר שווה ערך שיכול להתמרד ולהפסיק לשתוק, אלא שב"מאני טיים", כשהגיע רגע האמת, זה איבן אותו.
אפשר היה לחתוך את המתח בסכין, שניהם נאלמו דקה שנדמתה לו כנצח, אבא שלי קפא ברגשות מעורבים, הוא לא היה מסוגל לפצות את פיו או לטעון את הנשק, הוא פשוט עמד שם נטוע במקום, חש חולשה בידיו, גופו כבד עליו, נפשו מפרפרת ממעמקים, נשימתו נעתקת.
באורח לא צפוי בעליל, היה זה דווקא המחנך שהפגין קור רוח ושליטה עצמית (למראית עין, לפחות) , כי בקול רגוע, שלו ויציב אמר לאבא שלי (*ששמו הפרטי מתחיל באות י') :
" י', אני מתנצל שפגעתי בך. לא היה לי מושג שככה הרגשת, טוב שכתבת לי ושיתפתי אותי. אני שמח י', שמח מאד ששלחת לי את המכתב. קראתי אותו כמה פעמים, ואתה צודק. אני שגיתי ואני מאד מצטער על הסבל הרב שגרמתי לך, י'. לא הגיע לך היחס המכאיב והלא הוגן שקיבלת ממני. "
אבא שלי כמובן היה שרוי בהתרגשות עצומה ולא ידע את נפשו מרוב סחרור רגשי ממדרגה ראשונה. בלבול וכאב וסגירת מעגל, הכל משמש בו בערבוביה, גואה וגולש בתוכו, והמזל הגדול היה שהאמין למורו שיש כאן כוונת אמת אותנטית , שהוא מתכוון לכל מלה. הוא חש שזו התנצלות שנבעה מעומק הלב, וזה מה שעשה את ההבדל מבחינתו ועזר לו לשחרר את השדים לחופשי ומי יודע, אולי אפילו לרקוד איתם מעט, לפזז במחולות ;)
מה יש לומר, למזלם של המעורבים הנוגעים בדבר, הכל בא אל מקומו בשלום , תם ונשלם בסוף טוב. אין לדעת איך דברים היו מתגלגלים לולא רגישותו והכאתו על חטא של המנהל הנבון שהפגין חרטה כנה, אצילות, בגרות, מודעות עצמית ושיקול דעת מעוררים התפעלות ראויה לציון ויוצאת מגדר הרגיל.
+++
אבל חכו, יש עוד אירועים מכוננים לפנינו. זה עדיין לא נגמר :) אבא שלי הוא טיפוס נאמן (לאישתו, למשפחתו, לעבודתו), סגפן, מסתפק במועט, שמרן, פרפקציוניסט, צנוע, אוהב מלה, רהוט בעל לשון עברית נקייה, מסוגננת ונכונה, ריאליסט מאד, עם שתי רגליים על הקרקע, מעשי, מאורגן ומסודר, אדם ישר כמו סרגל (גם אמא שלי כזו, הם שניהם מאד תמימים, לפעמים אני משתגעת מהנאיביות שלהם), ובדומה לאריק איינשטיין ז"ל - כזה שאינו שואף לצאת את פתח הדלת ולראות עולם.
תן לו להישאר בבית עם הספרים או התשבצים שלו (כולל הפחות פופולרים כגון שחור ופתור ותשבץ לבן :)) - והוא מאושר.
יחד עם זאת הוא בעל נפש מיוסרת של אמן יצרי עם נטייה ארטיסטית ברורה, הוא אמנם פסימיסט נרגן אך כששורה עליו המוזה עשוי להפגין רוח שטות וילדותיות לפרקים, מצחיק ובעל חוש הומור לא שגרתי, יש לו דמיון פורה באופן חריג , על גבול הטירוף, אולי משום כך תמיד ברח וצלל לעולם של קריאה, מאז ומעולם היה זה תחביבו המועדף לשעות הפנאי, אפילו יותר מאשר האזנה למוסיקה קלאסית (תיכף , עוד שנייה נגיע גם לזה). אבא שלי היה ילד רגיש, חסר ביטחון ומופנם, והוא מספר שסבא שלי היה מאד קשוח, נוקשה ומפחיד איתו. הוא מאד לחץ עליו ללמוד רוקחות, ואבי נכנע למרותו וניסה במשך שנתיים (כדי לרצות את סבא שלי, בעיקר מפאת החשש לאכזב אותו), על אף שהעיסוק בכך לא עניין או משך אותו כלל ועיקר, מה גם שהוא שנא כימייה והיה נטול נטייה או כישרון טבעי לסוג המקצועות הללו.
עד השלב שהגיעו מים עד נפש, בו הוא פשוט לא היה מסוגל להמשיך יותר עם התרמית והעמדת הפנים הזו, כך שלבסוף עזב את התחום חרף אכזבתו המופגנת ולמורת רוחו של אביו. במהלך ההתנסות המעשית שלו אצל רוקח חביב וחם, טיפוס יחיד במינו שלקח עליו חסות רגשית ונהג בו כמו שאבא נוהג בבנו, נרקמו ביניהם יחסי אב ובן במובן מסויים. מהר מאד אבא שלי נקשר אליו, ממקום של חוסר וצורך פנימי עמוק בקרבה דומה לזו מסבי הקשוח.
מהון להון, עיסוקו כשולייה והשעות שהעביר במחיצת מעסיקו הובילו לכך שמצא עצמו מתאהב במוסיקה קלאסית, הואיל והרוקח האבהי הזה היה מומחה גדול בתחום, ממש משוגע לדבר. תוך כדי שהותם המשותפת בבית המרקחת נהג להשמיע כל היום תקליטים שונים של גדולי המלחינים, בין השאר גם אופרות, ובאופן טבעי אבי נדבק בחיידק כי הוא הושפע ממנו מאד כדמות נערצת לחיקוי, כמו שדמות אב היא הרבה פעמים השראה לצאצאיו, והנה אט אט מצא עצמו מתרגל אליהם כטבע שני ונכבש בקסמם של הצלילים, במיוחד משום שהרוקח השקיע בו והעניק לו תשומת לב מיוחדת כאשר לימד את אבא שלי בסבלנות, בחמימות, ברגישות ובחיבה רבה להאזין בצורה מודרכת ליצירות ומשמעותן, הרחיב והפליג בפניו בסיפורים מפולפלים על תכני העלילות לצד פיקנטריה רכילותית וביוגרפית אודות היוצרים, ובכך פתח בפניו עולם מוסיקלי שלם וחדש שלא הכיר קודם לכן.
כתוצאה מהמפגש הגורלי הזה בין השניים - מאז ועד היום אבא שלי חולה על יצירות קלאסיות , מתמצא ומבין בהן מאד ומאזין מושבע שלהן, הכל בזכות האינטימיות שהתפתחה בינו לבין הרוקח שעבד אצלו כשולייה ובזכות ההיקשרות הרגשית אליו, שאוטומטית יצרה אלמנט אסוציאטיבי וחיבור לאהבה שדומה לזו שמתקיימת בין הורה לילדו - זו לפחות הפרשנות האישית והרומנטית שאני מעניקה לכך. לפעמים תחומי עניין חדשים שמלווים אותנו לאורך חיים שלמים מתפתחים בדרכים לא צפויות שמזדמנות לנו, - זה מרגש בעיני. מעז יצא מתוק כי אחרי הכל, רווח בעל ערך ממשי יצא איפוא, הודות ללימודי הרוקחות הללו שאבי נטש לבסוף :)
מה שעוד יצא אגב אפיזודת הרוקחות הקצרצרה שהתנסה בה אבי הוא סוג של חרדה מתרופות ומרופאים בכלל. למעשה, אבא שלי שונא וסולד כל כך מענף הרפואה, והכל באשמת הנגיעה האישית והמעשית שלו בפועל לכל החומרים והקוקטייל הזה של שילוב כימיקלים ליצירת תרופות, מפני שעקב שהותו הפיזית במעבדה – הוא בעל מודעות יתרה מתוך היכרות עם ההשפעות ההרסניות, תופעות הלוואי וההרכבים הכימיים המסוכנים - קצת מעל מה שלאדם הממוצע יש מושג לגביהם.
פעם עיקרה של מלאכת הרוקח היתה אשכרה ליצור שיקויים ותרופות בעצמו, בשונה מאשר בימינו שהם אומנם בעלי ידע תיאורטי אודותיהם, אולם ממעטים לעסוק באופן פעיל ואקטיבי בלרקוח את התערובות.
כאמור, ההשפעה מימיו כשוליית הרוקח ניכרת באבי עד היום כמעין סוג של פוביה : הוא ממעט לגעת או להתקרב לתרופות, ממש משתדל להימנע מהן לחלוטין ונדיר שהוא הולך לרופאים.
+++
בערוב ימיו של סבי, אבא שלי טיפל בו במסירות כשכבר היה חסר יכולת וחלש מאד ככל שהתקדמה מחלתו והגרורות התפשטו והשתלטו על גופו הצנום שבגד בו.
משום מה אבא שלי מאד נהנה לספר (העיניים שלו בורקות (!) ממש..) איך נאלץ בהוראת הרופא לבצע לו חוקן. הוא, הבן הקטן, ביצע חוקן באביו.
אני תמיד משתוממת למה הוא כל כך גאה בפעולה החודרנית והאינטימית הזו, שיש בה אלמנט של עליבות משפילה וקשה מנשוא. אני מדמיינת את שניהם בסצינה הפרטית הזו, מנסה למצוא בה משמעויות נסתרות. סדיסט בהגדרתו הוא אדם הנהנה מפגיעוּתו של הזולת, לרוב יהיה זה אדם הקרוב אליו. כלום בזה מדובר או שאני חוטאת לאבי כאשר אני מאשימה אותו בכך לשווא ?
סבי עישן בכבדות ובתום תקופת גסיסה ממושכת בייסורים - נפטר בגיל צעיר יחסית מסרטן הריאות.
הייתי ילדה קטנה כשזה קרה, בכיתה ב' או ג', ולא הורשתי לפקוד את בית העלמין. רבתי עם אבא שלי ולא סלחתי לו גם כשחלפו שנים רבות מאז המאורע ההוא, על שהתעקש (למרות שבכיתי והפצרתי בו הוא לא שעה לתחינותיי) ועמד על כך שלא להתיר לי להצטרף אליהם להלוויה כי " לוויות אינן מיועדות לילדות קטנות בנות שמונה, גם לא בתי קברות. חבל על דמעות התנין שלך, תפסיקי לייבב כבר, זה לא יעזור לך. את לא באה וזה סופי ", הוא נבח בקול קשה.
(*עקב נכותו והמגבלה של חוסר היכולת לבכות בעצמו, האשים אותי כי דמעותיי אינן אותנטיות ופקפק בעצב שלי דרך קבע. הוא לא מסוגל להזדהות עם ביטוי רגשי של כאב המתבטא בבכי, כי הוא סבור שזו מניפולציה זולה שמפעילים עליו).
אני זוכרת את סבא עם סיגריה אחת בפה והשנייה כבר מוכנה בשלוף מאחורי האוזן, שיהיה יותר נוח להדליק אותן זו בזו בשרשרת מיד כשהראשונה נגמרת. תמיד הדיף ריח חריף של עשן. צבע צהבהב של ניקוטין דבוק על השיניים.
היה חכם וכריזמטי, שידר עוצמה גברית. היתה להם בבית ספרייה ענקית של ספרים בחמש שפות בהן שלט. זה משפחתי אצלנו, לכולנו יש כישרון לשפות זרות, אהבה למלים ולשון עשירה. ייתכן שמדובר בתורשה גנטית שהעניק לנו במתנה סבא שלי, זה שביכר את אהבת העישון על פני אהבת החיים.
אחרי מותו בטרם עת של סבי, כדי שלא תישאר לבדה, סבתא שלי נהגה לבוא אלינו כל שישי-שבת לסופשבוע ארוך והיתה ישנה במיטה שלי ואני בסמוך אליה על מזרן ברצפה. הריטואל שנמשך שנים רבות בילדותי חרוט עימי היטב, עד שנפטרה אף היא מסרטן כשכבר הפכתי לנערה מתבגרת.
היא לקחה את התמיכה של בנה הצעיר כמובנת מאליה ולא ידעה להעריך אותו כפי שהגיע לו, כי דווקא הכי אהבה את בנה האמצעי , ולא את אבא שלי, אף על פי שהיה זה אבי הבן הטוב, האחראי, הנאמן והמסור מבין שלושת האחים, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
פשוט הבן האמצעי שלה היה ילד חולני וחלש מאז ומתמיד, והיא מאד דאגה לו. היתה לו אסתמה ועוד שלל אלרגיות ותמיד נאלצה לרוץ עימו לרופאים, מרופא לרופא נדדה איתו,
- אלמנט שקושר בעבותות בין אמא לבן שלה, אני מניחה.
איפה מישה ? מתי מישה יבוא ? היתה שואלת עליו תמיד כשבאו האחרים (וכולם באו, מלבדו) לבקר אותה בבית החולים על ערש דווי. לפני מותה אמרה את השם שלו מתוך הזיות, אבא שלי תמיד היה שם כשזה קרה, צמוד למיטת חולייה, שומע אותה ממלמלת שוב ושוב את שמו של דוד שלי, אחיו של אבי.
כך היה איתה גם ממש דקות לפני נשימתה האחרונה, וכאשר נפחה אותה - התרומם, עצם את שמורות עיניה הריקות מחיים, נשק לה על המצח, ושום דמעה לא זלגה מעיניו במעמד הנורא מכל של התייתמות מאם, שעה שאמא שלו גוועה בנוכחותו, ולא בכה על קברה של אימו ממש כשם שלא זלגו דמעותיו על לחיו עת איבד וקבר את אביו.
למען השם, עד כמה עצוּר בן אדם יכול להיות ?? עד איזה גבול ?
לאחיו המועדף על אימו קראו מיכאל, או מיכה (מישה) בקיצור. גם הוא מת לפני שנים רבות, בגיל צעיר מאד – בטרם הגיעו לגיל שישים, מסרטן ריאות אף הוא. היה צ'רמר, מעשן כבד כמו אביו/סבא שלי למרות האסטמה, והיה גם מהמר נלהב.. הניח אחריו אישה אלמנה צעירה יפיפייה ואת ארבעת ילדיו (יפיופים אף הם) שהתייתמו באחת. בלכתו הותיר למשפחתו ים של חובות.
גם הבן הבכור עישן. פסל אמן מוכשר שבסטודיו שלו נהג להצית בשרשרת במהלך עבודת היצירה על פסליו סיגריה אחר סיגריה, התמסר לאהבת העישון בתשוקה וכילה שלוש קופסות ליום כמו כלום.
אחרית דבר יש באמתחתי עוד אסופת סיפורים אודות אבא שלי, בעיקר על מה שלא כתבתי או תיארתי כאן וחסר פה בתמונת הפאזל : החלק של - לאיזה אבא הוא הפך להיות בעצמו , כלומר כיצד אני " חווה " אותו כאב ומהם הזיכרונות שלי ממנו כבת. עד הנה חלקתי איתכם את ההיסטוריה האישית הלא תמיד פשוטה או סוגה בשושנים בעברו, עבר הכולל שלל טרגדיות. אני מציעה שזה יהיה החלק הראשון. את החלק השני שעוסק יותר בחלקים בודדים ונבחרים (מהם ארצה לשתף) בנוגע ליחסים שלנו כאב ובתו - בואו נשאיר כבר לתגובות :) (*בהנחה שיהיה בי האומץ לחשוף אותם, את זה עוד נראה..)
+++
אבא שלי הוא האדם שרבתי איתו הכי הרבה במהלך חיי. לא קיים מלבדו אדם שנתגלעו ביני לבינו כל כך המון מחלוקות במידה שמתקרבת לאלה שהיו לי עם אבי.
ותתפלאו, יש איזה עניין קטן ומפתיע שגיליתי , מסקנה כללית לא צפויה שהגעתי אליה בעקבות זאת :
בד בבד בתהליך הקונפליקט שיש לך עם אדם אחר שעימו אתה רב, אתה בהכרח נקשר אליו ומפתח בו תלות רגשית.
מדובר בכרוניקה שמתרחשת מאליה, כמעט מבלי שאתה שם לב לנוכחותה.
הסכסוכים הללו קושרים ביניכם ומקרבים אתכם זה לזה בין אם תרצו בכך או לא. זה מעבר לשליטתכם, זה עניין שקורה בטבעיות מעצמו, מתחת לפני השטח, ומבלי שהשגחתם אתם מבינים זאת רק בדיעבד, מכירים ומודים בכך ביניכם לבין עצמכם - שיש כאן קשר אמיץ שיהיה מאד קשה להתיר אותו.
תחשבו על זה רגע, עם מי אתם רבים הכי הרבה ? עם מי שאיכפת לכם ממנו - בני זוג, בני משפחה, חברים טובים.
האדם שאתם רבים איתו הכי הרבה הוא ככל הנראה האדם שאתם הכי קשורים אליו,
ומסתמן כי למריבות עצמן יש תפקיד משמעותי ואינטגרלי בתהליך ההיקשרות ביניכם. ככה זה.
|
פרופיל
תגובות אחרונות
-
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
-
77777777
בתגובה על על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
-
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
-
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
-
--()--
בתגובה על אונס המריונטות
תגובות (50)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אני יודעת שזה פופ דאנס טראשי ונחות - את כבר אמורה לדעת שאין לי בעיה עם פופ טראשי ונחות, אלא עם פופ גרוע. היא פרפורמרית גרועה לטעמי, והיא זועקת "זול". אני יודע שאסף אמדורסקי מאחוריה, אבל אפילו זה לא עזר לה להתרומם.
מצטט אותך: "אני גם אוהבת להביא את המימד הנוסף לבלוג, לצאת מעצמי ולעורר דיון ומחשבה נוספת מעמיקה על נושאים ברומו של עולם, לבקר, לחתור לשינוי חברתי, לשנות, להשפיע. ואת כל המוטיבציות האלו אני לא יכולה לעשות אם אתעסק רק בעולמי הצר.. "
תקני אותי אם אני טועה, אבל בעצם כל מילה שיוצאת לך מהמקלדת היא לגמרי שלך, וגם אם את לא כותבת כל מילה שניה "אני" ואת כותבת על גלידות או על דייט כושל או על אבא, אפשר להבין שזו את והסגנון שלך והמחשבות שלך והעריכה שלך. עולמך ממש לא צר, כי הוא לא נוגע רק בך אלא באינטרקאציות ובממשק שלך עם אלף ואחד דברים אחרים. וזה יפה לראות.
ולגבי השיר של האמדורסקית, מה לעשות, לצערי לא נסכים תמיד על טעם מוזיקלי. כל השירים שלה נוראיים לטעמי, והיא גם חסרת טעם לטעמי.
+ קבלי מיקס יפהפה (שנטחן אצלי לאחרונה) של שיר שכבר חשבתי שאין שום סיכוי שיהיה אפשר לחדש.
>> שחר, עצם זה שאתה חושב זו כבר התחלה מצויינת, כלומר - אתה לא פועל "על אוטומט", אתה עוצר רגע לחשוב : האם אני מתנהג עכשיו בדיוק כמו שאבא שלי התנהג כלפיי ? האם אני מחבק את ילדיי ומנשק אותם למרות שאותי לא חיבקו ? האם אני אומר משפטים אידיוטים ומזיקים שאבא שלי אמר לי ותמיד קוממו אותי ויצרו בי טינה כלפיו ? האם אני עושה את אותן טעויות איומות שהוא עשה איתי שהרחיקו אותי ממנו ? האם אני חוזר על דפוסים ישנים שהזיקו לי, רק משום שהם מוכרים לי היטב, כי ככה התנהג אלי אבא שלי ? וכן הלאה. כלומר, לעצור רגע ולחשוב, קוראים לזה מודעות עצמית. נדמה לי שיש לך אותה, ובכלל נדמה לי שאנחנו דור שהרבה יותר מודע לעצמו מהורינו. וזה כל ההבדל, והילדים שלך מרוויחים מזה, כי ברגע שאתה מזהה את השגיאות ואת חוסר הצדק שנהגו בו כלפיך כילד - אתה יכול להחליט שאתה פועל אחרת, משנה כיוון, עושה סוו'יץ ושולט בתגובה האוטומטית, בכך שאתה הופך אותה לפעולה הנכונה והראויה.
טענות זה בסדר, זה אומר שיש על מה לעבוד, לא צריך להיבהל מזה :)
אם אתה באמת מוכן להקשיב ולהשתנות, אתה יכול ליזום איתם שיחה משפחתית (זו תמיד חייבת להיות היוזמה שלך, זה צריך לבוא ולנבוע ממך כי אתה האבא, אז אתה חייב לקחת אחריות. להיות הורה זו אחריות, אין מה לעשות.)
למשל, ערב אחד כשאתם יושבים בסלון, או במהלך ארוחת ערב משותפת, או בשבת בבוקר, או בדרך באוטו כשאתה מסיע אותם לאיזה מקום, לא חסרות הזדמנויות לשיחת נפש. ופשוט לדבר. לדבר לדבר ולדבר. לשאול שאלות מנחות ופתוחות, להתעניין : תגיד, בן, איזה אבא אני ? מה היית רוצה שישתנה ? איפה אתה חושב שאני טועה איתך ? איזה ערוץ תקשורת חסום בינינו ? למה אנחנו לא מדברים על הדברים החשובים באמת ? אני רוצה להכיר אותך, לדעת מה שיש לך בלב, מה שעובר עליך, אני רוצה שתשתף אותי יותר בעולם הפנימי שלך, במחשבות, ברגשות. לבקש ממנו, צריך רק לבקש. תתפלא איזה מעיין נובע אתה עשוי לגלות פתאום , כאשר כל שעליך לעשות יהיה לנסות לפתוח כמה שיותר ערוצי תקשורת איתו/ה, ליזום, לדובב. זה רק יקרב ביניכם ויתן לכם הזדמנות לשנות ולהתפתח יחד בתוך הקשר המשפחתי שלכם. להיות פתוח ולהקשיב באמת, בלי להתערב או לקטוע או להתנגד. להקשיב רגע באמת, אם יש לך את המוכנות והמסוגלות הנפשית לכך. והאומץ. אתה כמובן יכול אח"כ להגיב, זה דיאלוג, מותר לך. אבל בהתחלה רק תאזין. האמן לי שזה הרבה יותר אפקטיבי מכל פסיכולוג/ית. אל תשלח אותם לפסיכולוגים/יות. כל התשובות נמצאות אצלך ואצלם פנימה. אם רק תדע לזהות אותן בתוכך - אתה יכול לפתור את הפלונטרים לבד, בעצמך.
ציטוט מתגובתך: ' יפה מאד, שחר. אני מאד מתרשמת, ואני בטוחה שזה לא קל, כי הרבה פעמים אנשים נופלים למלכודות ולדפוסים מוכרים - למקום שנוח להם בו וכי הוא הישן והידוע - במקום להחליט שדי עם זה, כיהגיע הזמן להתפתח ולהשתנות ולצמוח מתוך כאבי העבר. קבל חיזוק חיובי ממני, באמת כל הכבוד לך, כי בעיני זו החוכמה הגדולה. לשבור את המעגליות ההרסנית ולתקן אותה באמצעות למידה והכרה כי הדרך לריפוי עצמי היא בהפיכה לאבא אחר ממה שאתה זכית לו.'
תראי, זו נקודת המבט שלי ותהיה בטוחה שהחוויה שאני חושב שאני מעניק להם היא שונה מהחוויה שהם חווים.
הרי ידוע שכל הורה מנסה לעשות את הטוב ביותר למען ילדיו וידוע גם שלכל ילד יש טענות מפה ועד פתח תקווה על הוריו,
רק מצמד העובדות האלו את יכולה להבין שהדעה שלי על עצמי היא מאוד נחמדה ונהדרת וגו' גו' אבל היא שונה לחלוטין מנקודת המבט שלהם. בקיצור, שימי עשרה שקלים בכל יום שעובר לפסיכולוג.....
פוסט מרתק, מעצם זה שהוא משיק בנקודות רבות לסאגה המשפחתית הפרטית שלי (ואני משוכנע שלהרבה אבות נוספים),, הן משום שהחשיפה ונקודת המבט המיוחדת על רצף הדורות וההשפעה שעוברת מאב לבנו.
ציטוט מאחת מתגובותיך: 'עוד בהקשר הזה, הייתי רוצה להעיר כאן בהזדמנות זו שזו מערכת יחסים שלא נחקרה מספיק בפסיכולוגיה - הקשר שבין אב לילדיו כהורה, הדמות שלו כאב והשפעתה עליהם. רק בשנים האחרונות התחילו להבין כמה היא משמעותית כי עד לפני עשרים שנה התמקדו בקשר שבין האם לילדיה, זילזלו והזניחו את האספקט של הצד הגברי במשוואה. מאז שהחלו להעמיק ביחסי אב ודמותו (בין אב לבת ובין אב לבן) גילו כי מדובר בהשפעה ניכרת שבמובנים מסויימים אף דומיננטית ועולה על השפעת האם והיעדר הנוכחות של דמות אב או יחסים לקויים ומעוותים עימו - אף להם יש הכרעה על גורל הילד/ה והיא הרסנית, כדוגמת נטייה מובהקת להתנהגות עבריינית.'
על עצמי אני יכול להעיד שמאוד מעסיקה אותי החוויה המשפחתית שאני נותן או מנסה לתת לצאצאים ופחות עלי באופן אישי כאב, אלא יותר בכללותו. זה מאוד מעסיק אותי אולי כחלק מנסיון לפתור בעיות או יחסים במשפחה שבה אני גדלתי.
מרתק. כתבתי על זה מס' פוסטים (לא בהיבט ניתוחי כמו פה אבל עם נגיעות ככה בין השורות): פוסט ליום שישי, עידן התמימות פרקים שהיו יש Zברות בטוקיו ? ואפילו: סימניות לחיים, ריצה
>> תודה לך, דליה :)
ישר ולעיניין
1. עליי הבנות שלי לא יכתבו כאלה פוסטים. אני לא מעשן...
2. אני (במבט ישיר ובקול סמכותי): "אני לא מרשה לך לסגור את המחשב בלחיצה על הכפתור. אל תעשי את זה יותר אף פעם. זה הורס אותו".
היא (בת 4 ורבע מסתכלת עליי בחיוך): "חמודי...".
את כל הכוח גייסתי כדי לא להתפקע מצחוק.
הכל גנטי. גם הכעס שלי עליהן הוא גנטי. הן הרי מושלמות ואיך זה יכול להיות שהן עושות שטויות? (הרי ברור שאין להן את הניסיון שיש לי ובכל זאת אני מצפה).
3. כבר מעכשיו מכניס להן לראש שאין שיוויון בבית. "לי מותר ולכן אסור" בלי הסברים. ככה זה.
4. אני יודע שלא משנה מה אעשה, בסופו של דבר אני לא אהיה בסדר. מה אני מבין בכלל...
5. מצטיירת תמונה של אמן מתוסכל. העישון והאגרסיות באים למלא את החלל שנקרא "מימוש עצמי". בראייתו הפרנסה, המשפחה, הילדים, הגורל מנעו ממנו את ה"גביע הקדוש". חיים בשביל אחד וחלומות בשביל האחר. שני קווים שנפגשים רק תחת התופים של מאהלר.
6. אי אפשר להתחמק מזה. הוא מצא את עצמו מתנהג כמו אבא שלו. אני בטוח שמצא עצמו לא פעם מביט סביב ואומר, אולי אף בקול רם, "אני מתנהג עכשיו בדיוק כמוהו". כל החיים ידע שהוא לא יתנהג ככה. שהוא לא יעשה ככה. שהוא לא ידבר ככה. והנה זה צץ ועולה ממנו באופן טבעי. ופתאום מכה בו ההכרה כמה קרוב הוא התרחק.
7. תהליך החיברות תלוי בכל כך הרבה גורמים שאי אפשר לבודד משתנים. בן בכור שונה מבת בכורה. ילד שני שונה מילד ראשון. בן זקונים גדל בכלל לבד עם הורים שחוקים ועייפים. קשר בין אחיות שונה מקשר בין אחים. אמא יש רק אחת, אבל איך היא מתפקדת כאמא? ואבא? הוא בבית בכלל? איך הקשר בין ההורים? המון משתנים שנצרבים במוח וגוזרים את גורלנו (מדהים אותי כל פעם מחדש שתמיד האחר לא בסדר. אנחנו פרפקט והילדים שלנו בכלל נשמות טהורות. תמיד הם, האחרים, שונים. תמיד הם, האחרים, משוגעים. תמיד הם, האחרים, לא שפויים. והם, האחרים, כמובן לא בסדר). בהקשר הזה מעניינת ההבחנה של הצד הנשי בקרב גברים. שווה שתכתבי פוסט רק על הנושא הזה.
8. הייתי אומר שהמוסד פספס אותך. לא הייתי מתנגד לאיזו חקירה צרפתית עמוקה :)
9. בראשית ברא את הילדים שווים. אחרי זה כבר כנראה נמאס להעמיד פנים ומעדיפים כל אחד לפי מה שמגיע לו. לפי החשבונות הפנימיים שכל אחד עושה עם עצמו. אחד מקבל דירה והשניה מקבלת טבעת. להורים יש טביעת טובה על הילדים והורים טובים לא יתנו שווה בשווה אלא לפי הצורך. ממש כמו שצו ליבם מנחה אותם.
10. עשר. זה הציון שאני נותנת לכתיבה שלך.
דודו
תגובה ל - " נוסע בזמן " :
1. עמיר, גם אני כמוך זהירה ומופנמת מאד בחיים האמיתיים, אבל פה אני מרשה לעצמי להיות הרבה יותר משוחררת, פתוחה, כנה ואמיתית, כי האנונימיות מאפשרת לי את החופש בכתיבה.
2. נראה. האמת שיש לי הרבה תחומי עניין שאני רוצה לעסוק בהם בבלוג מלבד בעצמי. כלומר, זה נחמד מדי פעם לשלב תכנים אישיים ולשתף, אבל אני גם אוהבת להביא את המימד הנוסף לבלוג, לצאת מעצמי ולעורר דיון ומחשבה נוספת מעמיקה על נושאים ברומו של עולם, לבקר, לחתור לשינוי חברתי, לשנות, להשפיע. ואת כל המוטיבציות האלו אני לא יכולה לעשות אם אתעסק רק בעולמי הצר.. בדיוק כמו שבך בוער לכתוב ביקורות והמלצות על מוסיקה, כך אצלי בוער ללמוד על העולם ועל החברה שלנו, על מגדר ועל החיים שלנו על הפלנטה הזו.
אגב, בהתחלה גם הכנסתי לטקסט המקורי את אמא שלי ואת הוריה, אבל בסוף השורות הללו "נפלו בעריכה" כי הן לא היה קשורות ישירות לנושא שבו מתמקד הטקסט - של "אבות ובנים". השמטתי גם את הנכדה המועדפת על אימו של אבא שלי שהיתה באופן לא מפתיע הבת של מיכה - בנה האמצעי.. הן היו קרובות מאד, היתה אפילו תקופה קצרה שהיא גרה אצלה זמנית למשך כמה חודשים, וככה נוצר הקשר האמיץ ביניהן. אי אפשר שלא להתאהב בה, אני מבינה את סבתא שלי. גם היא אגב היתה צמודה אליה בבית החולים בסוף ימיה, יחד עם אבא שלי הם בילו שעות ליד מיטתה. סבתא שלי הורישה לה את התכשיטים שלה - שרשראות וטבעת היהלום היקרה שלה, נדמה לי שסבא שלי העניק לה אותה ואם לא אז קרוב לודאי שהיא ירושה מאמא שלה, כך שיש לה גם ערך רגשי והיסטורי. אבל פייר - הגיע לה. היא באמת אישה מיוחדת במינה הנכדה הזו, יפיפית על אדמונית (שיער נחושת טבעי) בעלת עיניים חתוליות ירוקות ענקיות ואישיות לבבית וחמה.
3. לא, אין לי צורך לשתף אותם בהרהורי ליבי הכמוסים. זו האמת. ייתכן שאתה צודק בזה שהם היו מבינים אותי יותר טוב אילו היה להם עוד מימד אודותיי , אילו קראו את יומן הרשת הזה, אבל מרתיע אותי ומלחיץ אותי שיהיה להם את המידע הזה עליי, עד כדי כך שאני מרגישה חשופה ומאויימת, פגיעה יותר. חשובה לי ההפרדה הזו בין העולם הפנימי הרוחש שלי לבין הפרסונה הקולית והשלווה שאני מציגה בחיים האמיתיים.
וגם -
*** חה, הצחיק אותי המשפט הזה שכתבת על אמא שלך, בעיקר האופן שבו ניסחת אותו בסוגריים :))
" למזלי היא לא יודעת להיכנס לאינטרנט בעצמה (ניסינו ניסינו, בכינו בכינו, אבל לאמא אין שום חוש טכנולוגי ו/או רצון טכנולוגי)" >> איכשהו זה יוצא שהילדים (לרוב) יותר מוכשרים ומשוכללים מהוריהם
***
4. עמיר, איך הכל מתחבר בסוף.. אפרופו התמה שאנו עוסקים בה כאן (אבות ובנים) , כתבת : " אביתר באמת הקפיד, גם כי הוא עבד לדעתי עם אסף אמדורסקי על חלק מהשירים ואסף גם מקפיד על הדברים האלה. זה בא מהאבא בני כנראה. "
אמנם הזכרת את אסף אמדורסקי ואביו , אבל אישתו כתבה עליו שיר פופ קליל שאני אוהבת, אז בהקשר הזה מנצלת את ההזדמנות לצרף אותו כאן :
5. ותודה לך על תגובה שממשיכה את השיח
יש פה המון דברים שהעלינו, וברשותך אני אבחר להתייחס לכמה מסוימים:
1. לגבי העריכה, גם מבחינתי הקפה (וגם וורדפרס שאני מתחזק במקביל) זה גן עדן כמו שתיארת, שאין הגבלה או עריכה או צנזור (לרוב.) או כלום, והלוואי שהייתי יכול להרחיב ולגדוש את הטקסט כמוך, תמיד נראה לי שהייתי הרבה יותר מובן ככה, אבל נראה לי כמו בחיים ה"אמיתיים" אני נוטה להיות חסכוני (ואולי גם "זהיר" מתאימה פה), ולכן לכל אחד מאיתנו מידת ההרחבה שמתאימה לו. וזה למרות שאני לא מכיר אותך בחיים האמיתיים, כך שאני לא יכול לקבוע פה חד משמעית שום דבר.
2. מצטט אותך: "זה 'כולה' יומן רשת אישי, אי אפשר לגולל פה אפוס משפחתי רחב יריעה". בוודאי שאפשר, ואף רצוי. מהפוסט הזה עולה שיש עוד הרבה דברים נסתרים בתולדותיך ובתולדות המשפחה שלך, ומהפופולריות שלו נראה גם שזה מעורר הרבה עניין והזדהות אצל אנשים. אפשר בפרקים, בהמשכים, בכל קונפיגורציה שתבחרי, לכי תדעי, אולי בסוף יצא לך מזה ספר שלם.
3. מצטט אותך #2: "אבא שלי גם לא יודע שאני מנהלת בלוג אנונימי באינטרנט, גם אמא שלי לא, והייתי רוצה שזה ישאר ככה ושהם לעולם לא ידעו על קיומו של יומן הרשת החושפני הזה, על כל הטקסטים האישיים שבו". מקובל, מובן וברור. אבל מצד שני, אין בך לפעמים את ההרהור הזה שאולי הם היו מבינים אותך יותר טוב אילו היו קוראים? אני הראתי לאמא שלי כמה דברים שכתבתי פה ובוורדפרס, בעיקר הדברים של הנסיעה בזמן והזכרונות מפעם, והיא מאוד אהבה, ועלו בה מחשבות חדשות, ואמרה שזיהיתי כל מיני ניואנסים שהיא לא חשבה עליהם, וזה פתח לה איזו דלת חדשה לעבר. למזלי היא לא יודעת להיכנס לאינטרנט בעצמה (ניסינו ניסינו, בכינו בכינו, אבל לאמא אין שום חוש טכנולוגי ו/או רצון טכנולוגי) כך שאת הדברים האישיים באמת היא לא ראתה. אבל אבא, זה כבר סיפור אחר. כמו שלך, גם שלי.
4. תודה על השיר של אלן פרסונס, לא הכרתי אותו. ולגבי שגיאות לשוניות בשירים, גם אותי זה מעצבן כמו שאותך. גם סתם שגיאות כתיב של אנשים, אפילו חברים אני מעיר לפעמים כשממש צורם. אבל בשירים זה הרבה יותר בולט וההקלטה מנציחה את השגיאה לתמיד. אביתר באמת הקפיד, גם כי הוא עבד לדעתי עם אסף אמדורסקי על חלק מהשירים ואסף גם מקפיד על הדברים האלה. זה בא מהאבא בני כנראה.
סומכת עליכם שסודותיי שמורים עימכם
++ ואחרי הכל, המציאות של החיים היא לא סדרת טלויזיה, לצערנו.
אנחנו (אבי ואני) גם לא דמויות בסרט אמריקאי.
מה שיש - זה מה שיש.
מעז יצא מתוק.
סוף סוף התפניתי לקרוא את הפוסט האותנטי והעמוק הזה.
חתיכת אבא שכמוהו יש מליונים , אך כמותו יש רק אחד.
סיפור חיים על קצה המזלג, ניסיון הבת להתבונן באב, שדמותו מקרינה ושורה בכל נימי הנפש.
שבת שלום :-)
חה :) מעניין הקישור שצירפת, ותודה שהעלית את הסוגיה הזו כי זו הזדמנות מצויינת להבהיר אותה אחת ולתמיד, כי דורון, תתפלא, ייתכן שאני עומדת לאכזב אותך.. האמת היא שהפרשנות הרבה יותר טבעית ומובנית מאליה מכפי שאתה משער.. הסיבה שיש צילום תקריב ("קלוז אפ") של השפתיים שלי גם בתמונת הבלוג וגם בתמונת הגלריה היא המתבקשת והלוגית : מתוך הפה יוצאים מלים וקול, באמצעותו אנחנו מנהלים תקשורת מילולית זה עם זה. וכאן ביומן הרשת שלי אני מבטאת את קול הלב ורחשיו הפנימיים, מנהלת דיאלוג אינטימי עם עצמי ועם קוראיי ומגיביי, אז מה יותר מתבקש ומתאים מאשר התמונה המשלימה את הטקסט מאשר הפה שלי ? לא חשבת על זה, הא ? כמה פשוט לגלות שזו היתה הכוונה המקורית שלי לבחירה הספיציפית בתמונות של שפתיי..
+++ ואם כבר הבאתלפה פתגמים תנ"כיים ופרשנויות מן המקרא,
הנה שיר רלוונטי מדליק (**הוא זמר אדיר בעיני, יש לי כמה אוספים מצויינים שלו, אני נהנית להאזין להגשה היחודית שלו ולקולו החד פעמי**).
הוספת תגובה כולל כל הפרושים וזה מתיחס ...
לשפתיים שכנראה מסתירות את הסתירות...
שְׂפָתַיִם יִשָּׁק מֵשִׁיב דְּבָרִים נְכֹחִים
יעל, אני אוהבת שאת באה , כי זה קורה לעיתים נדירות, אז זה עוד יותר מוערך כשאת כבר טורחת להשאיר איזו מזכרת בצורת תגובה. תודה רבה על התרגשותך }{
אפרופו סיפורים, הנה אנקדוטה קטנה מהעבר שאני מעוניינת לשתף בנוגע למשבר רציני יחסים ביני לבינו : עברנו הרבה בקשר שלנו - בנעוריי העזתי יום אחד להשיב לו בחוצפה ולהתנגד בחריפות לביקורת שהטיח בי, ופשוט אמרתי לי די, אני לא מעוניינת לשמוע אותך. הצבתי גבול באופן כל כך חד משמעי ואסרטיבי שהוא היה בהלם והוא נפגע מזה שאני "סותמת לו את הפה" (ציטוט) ואמר שאני ילדה חוצפנית ואיך אני מעיזה להשתיק את אבא שלי, הוא הרי בחיים לא היה מעלה בדעתו לא לכבד את אביו. זה שיגע אותו, כי תמיד ספגתי וספגתי בשתיקה עד שנמאס לי ורציתי לעשות לזה סוף ולא עניין יותר להמשיך להיות מושא תמידי לביקורת שלו. העניין הוא שהוא לקח את זה קשה כי מבחינתו הוא פירש את זה כאילו אני מזלזלת בו והתחיל לצרוח בחוסר שליטה איזה ילדה חצופה יש לו וחסרת דרך ארץ שלא מכבדת את אבא שלה והשתולל מזעם. אני כמובן התדרדרתי לויכוח הזה וליביתי את האש כי נשארתי רגועה (כלפי חוץ) במקום להתחיל לבכות (מה שתמיד הייתי עושה) וזה עוד יותר הטריף אותו שעניתי לו בקול שקט. כשאדם צועק ועונים לו בשקט זה הדבר הכי מעצבן שיש, כי זה מציב מראה לצד השני שהוא החלש שמאבד שליטה והצד השני כביכול החזק, היהיר המתנשא בעמדה שיש לו יתרון עליך ביחסי הכוחות ביניכם. זה פסיכולוגי, וזה היה הנשק שלי מולו. הריב הזה התדרדר ויצא משליטה כאשר אני פשוט הלכתי לחדר כי כלו כל הקיצין והחלטתי שהפעם אעשה לזה סוף ואשאר איתנה וחזקה בדרך שלי, לא אכנע לו יותר. אני יוצאת מהמשחק הזה ושוברת את הכלים ועוזבת את הבית. הייתי רק נערה כזכור. ארזתי תיק במהירות, והוא בסלון ממשיך כל העת לצווח את גרונו שהילדה הזו תוריד אותו שאולה ואיך אני מתנהגת ובלה בלה על זה שהוא לא היה מעז להתנהג ככה לאבא שלו בחיים ושטיפת כבוד אליו אין לי. בקיצור, אני ברחתי מהבית בגללו, נסעתי לסבתא שלי (אמא של אמא שלי) וישנתי תקופה בגג עם דודה שלי בקומה שלישית, ובמקביל חיפשתי דירה עם שותף. מצאתי איזה גיי מתוק שהחיבור שלי היה איתו מיידי - כימיה מהדקה הראשונה, ברחוב בוקי בן יוגלי בתל אביב, דירה משגעת, וכבר הייתי אמורה לחתום איתו על חוזה כדיירת משנה.. אבל אמא שלי לא דיברה איתו איזה חודש שלם רצוף בגלל זה, היא צידדה בי והיתה מאד עצובה מזה שהדרדרנו כל כך נמוך לשפל קיצוני כזה, עד שהוא נשבר ובא להתחנף ולהתנצל והתחנן שאחזור והבטיח להשתנות ולהפסיק לבקר אותי אבל מהר מאד הוא שכח וחזר לסורו, והאמת שמאז עבר הרבה זמן עד שהצלחתי לסלוח לו, זו היתה מכה גדולה מידי עבורי, לעזוב את הבית בגיל כ"כ צעיר כשברחתי לתקופה, היו הרבה עניינים בינינו גם אחרי כן, ולמרות שהוא מאד משתדל בשנים האחרונות לשנות את דרכיו ולהתקרב אלי ולכפר על הטעויות (הוא עבר שינוי לעת זיקנה..ונרגע קצת), אני רואה את המאמצים שהוא משקיע לרכוש את אמוני ולתקן - אבל אני הרבה פעמים מרגישה שמאוחר מדי, כי הנזק נעשה, יש כ"כ הרבה מטען, אני עדיין חשדנית ולא מצליחה לשכוח את העבר או לבטוח בו. זה לא קל לוותר על כעס.
בוקר טוב חן.. נתחיל בנוהל קדימה:
1. תהיי בריאה! לקח לי יומיים לקרוא ולסיים את הפוסט המושקע במיוחד הזה. בטח יש פה לפחות 5,000 מילה אבל לא הייתי מוריד כלום.
2. כאמור, בגלל האורך את מצליחה גם להגיע לעומקים שבחיים לא הייתי אני מצליח בטקסטים הקצרצרים שלי. הכל גדוש במידע, בפרטים, גם במה שכתוב וגם בין השורות, ואפשר בהחלט לדמיין מפה את אבא שלך, בעבר עם ההורים שלו, בצבא, איתך ועכשיו, בזקנתו.
3. אגב ההורים שלו - זה רעיון מבריק להכניס את ההורים של ההורים שלנו, כי בלי זה כל דבר וכל התנהגות מאבדת הקשר. אין ספק שהוא כזה מאופק וככלל שהיה עד עכשיו מי שהיה בהשפעת הילדות והנערות וההורים שלו, והאבא בפרט. קל הרבה יותר להבין ככה כל אחד, ובמיוחד את האבות שלנו. אגב, אבא שלי ככה גם, נראה לי שהיה אפשר להבין את זה. ועוד אגב, כל הטקסט שלך ניסיתי שלא במודע להשוות בין האבות שלנו. מצאתי כמה דמיונות אבל הם גם מאוד שונים.
4. תודה על הפרגון שלך, שמח שאהבת ועוד יותר שזה שכנע אותך לכתוב את הפוסט הזה.
5. אשאל אותך את אותה השאלה ששאלת אותי: אבא שלך קרא/הולך לקרוא את הטקסט הזה? לדעתי הוא חייב לקרוא, מה שעשית פה זה סוג של פרק ביוגרפי, בעל ערך היסטורי גם מעבר לתיעוד המשפחתי והאינטימי. אבא שלך ישמח לקרוא ויעריך מאוד שהבת שלו כותבת את חייו עוד בחייו. ויש מה לספר, אם לשפוט לפי העושר.
6. מחכה לפרק הבא.
7. כבר אמרתי את דעתי על מוקי והשיר הזה שלו, נסכים שלא להסכים על זה :)) >>>>
אם כבר שירי ילדים-הורים, מעדיף משהו כמו זה. תמיד ריגש אותי, מאז ומעולם. במיוחד הקטע של האמא של אביתר.
https://www.youtube.com/watch?v=ZOyiHtT6WdA
בוקר אור לך דוקטור לאה היקרה, מעניין אותי אם בתור אשת חינוך ותיקה, שגם כבר לא כל כך רכה בשנים, האם את זוכרת את מה שאבא שלי תיאר ככאבי התופת הקשים ביותר - המכות על פרקי האצבעות - הוא טוען שאין דבר נורא מזה כי כפות הידיים שלנו שבריריות כל כך בעור העדין שעל גב היד. האם את יכולה להעיד שחווית דברים דומים בעצמך במסגרות חינוך בילדותך ?
זה לא לגמרי מדוייק
כלומר בעצם, כן : אבא ביולוגי יש רק אחד כמו גם אמא ביולוגית.
בטח לזה התכוונת ;)
חשוב להדגיש כי בימינו האפשרויות אינן מוגבלות והקומבינציות מאפשרות גם יותר מאב אחד אלא שניים או יותר במקרה של ילדים להורים להט"בים או במשפחות אלטרנטיביות של הורות משותפת נניח. יש גם כאלה שאין להם אפילו אב אחד (מלבד הורה ביולוגי אנונימי שאינו נוכח בחייהם), למשל מפני שהם מאומצים או כי הם תוצאה של תרומת זרע. בקיצור, האופציות התרחבו :)
+++ ונעבור לקנח בביצוע מלא בפאתוס ומפתיע לטובה,(* לא מיועד לציניקנים)
חדש-חדש וטרי (ממש טרי - הועלה רק לפני יומיים ליו טיוב)
של דורון מירן מ - האח הגדול 6 לשיר הילדים - אבא :
איה יקירתי, דבר ראשון נשיקות בחזרה מכאן, תודה על תגובתך החמה והאוהדת
המשוב שלך יקר לי, חשוב לי הפידבק הזה על הטקסט כי לי אין את המדד האובייקטיבי לאמוד איך הוא נקרא על ידי הזולת ואם הוא קולח מספיק כי אני הרי בתוך זה, כל כולי מעורבת רגשית ועבורי כל מה שאני כותבת הוא מן הסתם נוגע בי , בטח כשמדובר בתוכן אישי כל כך.. אני אף פעם לא באמת יכולה לדעת איך הוא נתפס בידי אחרים, ועל העובדה שאת מיידעת אותי - תבורכי, את מאד משמחת אותי ששאבתי אותך לפעולת הקריאה, קל וחומר שאינה באה לך בקלות, קרוב ל - 3000 מלה זה לא הולך ברגל , אז יפה מאד שריתקתי אחת כמוך שהריכוז מאתגר אותה.. כל הכבוד לך, זה סימן טוב עבורך שכשיש משהו שנוגע בך, את מסוגלת להתרכז ולהתמקד בו :)
בקשר לאיחולים שלך, אל דאגה. אני תמיד אומרת לו שהוא עוד יקבור את כולנו וימשיך לחיות עד גיל מאה ועשרים וימות בשיבה טובה.. הוא כל כך בריא, אין לו מחלות כרוניות ומעולם לא היה מאושפז, הוא לא אוהב להגזים, התזונה שלו מאוזנת. עקב האכילס העקרי שלו טמון בעצבים הרופפים שלו והבעירה הפנימית שמוציאה אותו משלוותו בקלות יתרה.
שוב תודה רבה לך על מלותיך ושפע הברכות שלך. את באמת משהו מיוחד, שתדעי לך שמרגישים את זה וזה עובר מאד חזק דרך האנרגיה הקורנת שאת מפיצה ומאירה כלפי סביבתך.
כעת אני ממשיכה במגמת שירי העוסקים בנושא. מאחר שבתגובתי הקודמת הוספתי שיר אופטימי, אגוון בשיר מציאותי יותר, מציאות שמתארת אב פחות מוצלח שכשל בהורות שלו :(
קליפ מורכב : מבחינה טקסטואלית השיר עוסק ביחסי אבות ובנים, הטקסט מאד מכאיב למרות המוסיקה הקצבית המטעה בסוג של הפוך על הפוך.
מעבר לכך שהעיצוב הרטרו בו מושלם, מסוגנן, התאמת צבעים, רקדנים מקצועיים, תשומת לב לפרטים הכי קטנים בעיצוב. צרפתים כמו צרפתים הרי אלופים בסגנון ותחכום, נו מה.
הוא שואל שוב ושוב במשפט המפתח שהוא גם שם השיר: " איפה אתה, אבא ?"
כלומר השיר עוסק בנעדרות האב ואי מעורבותו בחייו של הילד.
יש שם קטע שהילד משתוקק לדמות האב הנעדרת והוא צופה בחלון והוזה תקשורת איתו דרך הריקוד המשותף שמסמל את הקרבה שהוא כמה לה איתו, ואז מיד בסצינה הבאה אנחנו רואים כצופים את הפער בין הפנטזיה שלו לבין המציאות כשעוברים לסצינות הבאות בהם האב לא מתפקד (סוג של זומבי).
זה שיר זעקה, והקליפ שלו מושלם.
קוראת יקרה, קראתי את הפוסט הזה תוך כדי הרבה עניין ומינימום מאמץ, מה שמן הסתם מעיד על יכולת הכתיבה הגבוהה שלך. אינני מסוגלת כבר זמן לא מועט לקרוא ספרות יפה, כמו שהייתי מאוד אוהבת לעשות פעם, כך שזה עבורי רווח אישי שאת ושכמותך עדיין כאן, בניגוד לרבים וטובים שעזבו, ושיש לי אפשרות להנות מדי פעם מפוסטים כמו הפוסט הזה.
אני רוצה לאחל לאבא שלך בריאות איתנה ואריכות חיים ולך הרבה רגעים של אושר ופיוס איתו.
נשיקות חמות לך ויום נעים עד כמה שאפשר. איה.
אם את יודעת כל כך הרבה על אביך, סימן שאיננו כה סגור.
בקשר למוזיקה הקלאסית.
גם אני נחשפתי אליה כאשר עבדתי במשך 3 שנים עם שותף שאוהב אותה .
הרדיו היה מכוון לתחנת קול המוזיקה כל שעות העבודה המשותפת שלנו. מאז גם הרדיו שלי מכוון לתחנה זו, ובהיותי ישובה באולם ומאזינה לקונצרט אני מתמוגגת.