דמות אב
מסתבר שבתחילת השבוע, ביום ראשון האחרון 15.6.14 - התקיים " יום האב ".
ובכן, מה אתם יודעים, יש דבר כזה :) גם אני הופתעתי כהוגן, למעשה גיליתי על האירוע לגמרי במקרה, בזכות חברי הטוב AKA - " נוסע בזמן ",
שפרסם בבלוג שלו טקסט אישי-אישי המוקדש לאביו : (לינק מומלץ >>) " ומותר, ומותר לאהוב " .
אז הנה, אמנם באיחור של שלושה ימים מהתאריך השנתי הרשמי, גם אני רוצה לכתוב תוכן אישי על אבא ולהקדיש לו פרק ביומן הרשת שלי.
+++
אבא שלי יהיה בן 75 בתחילת ספטמבר הקרוב. כשאבי היה תינוק, סבא שלי (אבא שלו) נטש את סבתא שלי ואת שלושת ילדיהם הקטנים לטובת התגייסות לשירות בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
בין השאר, בעודו משרת כחייל , אפילו הספיק לשאת שם אישה נוספת (זרה, מקומית) ממנה נולדו לו ילדים.
במקרה או שלא, אבא של סבי (סבא של אבא שלי) היה קצין בצבא, כך שייתכן כי מתוך הזדהות היתה זו בחירתו הטבעית ללכת בעקבות אביו ולהמשיך את דרכו . כשחזר בתום המלחמה לישראל, אבא שלי (הבן הקטן משלושה בנים) כבר היה בן חמש ומאד פחד ממנו מפני שלא הכיר אותו מאז היותו תינוק כאמור. הוא זוכר בעיקר תחושה חזקה של מורא מפניו, זה היה הרגש הדומיננטי שהוא חווה בהקשר לאביו.
מדובר באירוע די מכונן ודרמטי בביוגרפיה של אבי, כך שמן הסתם היה מאד לא פשוט עבורו להסתגל למצב החדש. פתאום ללמוד להסתדר עם נוכחות אבהית בגיל חמש משום מקום, ועוד עם אדם שהוא בתכלס זר גמור עבורך. סבא שלי היה במקור ירושלמי גאה מספר דורות אחורנית, אולם אבא שלי נולד וצמח בתל אביב : שנות ילדותו עברו עליו בשכונת פלורנטין, אולי משום כך היה ונותר עד היום עכבר עיר מובהק : אדם עירוני בנשמתו, דינמי, תזזיתי וחסר מנוח, הסולד משקט פסטורלי או חלומות על בית בכפר. (" מה אעשה שם כל היום בינות הרים וסלעים, מוקף שממה ? ? אטפס על הקירות ? ? " ) מבחינתו מדובר בפסגת השעמום עלי אדמות לעזוב את מרכז העיר לטובת חיים שקטים בפריפריות. איכות חיים לדידו היא לגור בסנטר של הסנטר.
בנעוריו כאידיאליסט וחניך פעיל בתנועה המאוחדת - היה במחזור של פרופ' אניטה שפירא ועוד רבים וטובים שרצו לשנות את העולם.
הוא פעלתן, אין לו רגע דל, חרוץ, בעל מוסר עבודה גבוה, משמעת ברזל, כוח רצון חזק, נוסע באופניים גם בגילו המתקדם, שומר על מראה רענן ונערי למרות שכבר מזמן אינו ילד, נראה מצוין וצעיר מכפי גילו ושמוּר, מבנה גופו נותר רזה כפי שהיה מאז ומעולם, (זה גנטי), חשוב לו מאד לשמור על עצמו ועל אסתטיקה בכלל כמו גם על בריאותו : הוא מאד בכושר , מקפיד לאכול מעט וחרד לשמירה על הבריאות ועל איזון. ( " הכל במידה " , זו המנטרה החביבה עליו , עליה הוא חוזר בכל הזדמנות).
אבי למד בבית הספר תחכמוני, שם קיבל חינוך פוריטני ונוקשה שהותיר בו צלקות שטרם הגלידו עד היום. הוא מדבר על התקופה המסוייטת הזו שלאורה משפט המפתח המפורסם היה "חוסך שבטו - שונא בנו" : בעת ההיא חינוך שנחשב למיטיב כלל עונשים, מכות, הפחדות והשפלות כחלק מתפיסת עולם מוטעית, על פיה רכישת מידות טובות, נימוס ודרך ארץ מחייבת זאת לטובתם של הילדים. מכות מכאיבות עד זוב דם עם המקל של המורה המחנך על פרקי האצבעות העדינות בגב היד של התלמיד היו דבר נורמטיבי ומקובל שבשיגרה, כמו גם על ישבן חשוף , מאדים , שורף ובוער מסימנים. אבא שלי לא אדם שמפגין רגשות חיבה, לא מחבק או מנשק, ובוודאי שאינו בוכה - לא זוכרת שראיתי אותו דומע מעולם. הוא טוען שאינו מסוגל להזיל דמעות וגם כשקבר את שני הוריו, אפילו בלוויה עצמה - נותרו עיניו יבשות כמדבר.
ברם אולם, כשהוא מספר על ההכאות שחטף בבית הספר תחכמוני, (לא חשוב כמה ילד טוב, מנומס וצייתן השתדל להיות), הבעת הפנים שלו משתנה ולובשת אימה ויראה, ולרגעים נדמה לי כי הוא חוזר לנגד עיני להיות אותו נער מבועת, חששן ונידף כעלה ברוח. אחד ממחנכיו בתקופת לימודיו נהג להתעמר בו בשיטתיות, והפך לשנוא נפשו. בלילות היה חולם על נקמה יוקדת במורה המתעלל שהתנכל לו על בסיס יומיומי, אשר המשיך ללוות ולרדוף אותו בסיוטיו גם כאשר כבר היה חייל שחתום על נשק צבאי.
היה זה בתקופת שירותו הצבאי, ערב נואש, אפל ושחור אחד בו חש מעורער נפשית, וברגע של חולשה או חוסר שפיות זמני שלח למורה ההוא מכתב זועם ומפורט בן ארבעה עמודים צפופים בכתב ידו הקריא, ובו איים על חייו מפורשות : הוא כתב לו שהוא מתכנן לבוא לבית הספר ולהרוג אותו, ושהגיע זמנו לשלם בעד כל הנזק הנפשי ורגשי הנחיתות שהוא גרם לאבא שלי, שנאלץ לספוג ממנו במשך שנים יחס פוגעני ומפלה לרעה. אותו מורה מחנך כבר התקדם בינתיים ברבות השנים והפך למנהל בית הספר.
כששאלתי אותו בתדהמה, >> אבל אבא, לא חשבת על ההשלכות של מעשיך אילו היית באמת מוציא אל הפועל את מה שתכננת וחלילה יורה בו למוות ? השיב לי בפשטות, >> בהתחלה הייתי מוכן להחזיר את חובי לחברה, כלומר להיכנס לכלא , להירקב בו למשך שנים ולשלם על הפשע : כשכתבתי לו – בכל מאודי רק רציתי וייחלתי למותו, זה קסם לי יותר מהכל, כבר לא היה איכפת לי מכלום, ראיתי רק רצח מול העיניים. עד כדי שבתהליך המעשי הרציונלי והקר של ה"בעד" וה"נגד" שקלתי ברצינות לשלם במחיר המר ביותר שהוא הויתור על החופש שלי.
מאידך, מרגע ששלחתי את המכתב, זה השתנה בבת אחת. פתאום קיבלתי רגליים קרות כי לא האמנתי שאוכל לשרוד חיים מאחורי הסורגים. התעשתי כי הבנתי שזה לא בשבילי, מפאת היותי חלש מדי להתמודד עם שהות ממושכת בכלא, עם האובדן הטרגי של חירותי ועם המשמעות שהרסתי את חיי במו ידיי, שאני אחראי לכך ושלא יהיה לי את מי להאשים מלבד את עצמי. >> ומה עם העובדה שאין לך זכות לנטול חיים של אדם אחר ? >> לא חשבתי על זה בכלל, הפן המוסרי לא עניין אותי מרוב שהייתי רדוף וחדור מטרה לחסל אותו, ואל תחשבי שהאמנתי או קיוויתי לרגע שזה יפתור לי את כל הקומפלקסים והפלונטרים שלי עם עצמי.
כמה ימים ולילות טרופי שינה לאחר שליחת מכתב האיוּם - אבי יצא לחמשוש מצה"ל, וכפי שהתחייב במכתבו הוא אכן פקד את בית הספר חמוש בנשקו האישי.
נרעש ודרוך הוא צעד במסדרון הארוך בלב הולם, והנה לנגד עיניו הוא רואה מתקדם לקראתו בדיוק כמו בסרטים צועד לא אחר מאשר אותו מורה מחנך משפיל (לימים מנהל כאמור).
תלמידים היו בכיתות, כך שלא היה איש מלבדם בעימות החזיתי השקט והנפיץ. אבא שלי החל לרעוד ולהזיע מסערת הנפש שהתחוללה בקרבו לנוכח גודל המעמד. תבינו, אינספור פעמים הוא הוזה בעיני רוחו את המפגש המחודש ביניהם בחלוף השנים, והנה סוף סוף באה אל קיצה הפנטזיה כי הקרב המיוחל עם השטן מתגשם כאן ועכשיו וזו ההזדמנות שלו לנצח את מי שניצל את הפגיעות שלו בימים שבהם לא היה מסוגל להרים ראש ולהתנגד או לערער על סמכותו. הוא כבר לא הילד חסר הישע ההוא, הוא כבר גבר בוגר שווה ערך שיכול להתמרד ולהפסיק לשתוק, אלא שב"מאני טיים", כשהגיע רגע האמת, זה איבן אותו.
אפשר היה לחתוך את המתח בסכין, שניהם נאלמו דקה שנדמתה לו כנצח, אבא שלי קפא ברגשות מעורבים, הוא לא היה מסוגל לפצות את פיו או לטעון את הנשק, הוא פשוט עמד שם נטוע במקום, חש חולשה בידיו, גופו כבד עליו, נפשו מפרפרת ממעמקים, נשימתו נעתקת.
באורח לא צפוי בעליל, היה זה דווקא המחנך שהפגין קור רוח ושליטה עצמית (למראית עין, לפחות) , כי בקול רגוע, שלו ויציב אמר לאבא שלי (*ששמו הפרטי מתחיל באות י') :
" י', אני מתנצל שפגעתי בך. לא היה לי מושג שככה הרגשת, טוב שכתבת לי ושיתפתי אותי. אני שמח י', שמח מאד ששלחת לי את המכתב. קראתי אותו כמה פעמים, ואתה צודק. אני שגיתי ואני מאד מצטער על הסבל הרב שגרמתי לך, י'. לא הגיע לך היחס המכאיב והלא הוגן שקיבלת ממני. "
אבא שלי כמובן היה שרוי בהתרגשות עצומה ולא ידע את נפשו מרוב סחרור רגשי ממדרגה ראשונה. בלבול וכאב וסגירת מעגל, הכל משמש בו בערבוביה, גואה וגולש בתוכו, והמזל הגדול היה שהאמין למורו שיש כאן כוונת אמת אותנטית , שהוא מתכוון לכל מלה. הוא חש שזו התנצלות שנבעה מעומק הלב, וזה מה שעשה את ההבדל מבחינתו ועזר לו לשחרר את השדים לחופשי ומי יודע, אולי אפילו לרקוד איתם מעט, לפזז במחולות ;)
מה יש לומר, למזלם של המעורבים הנוגעים בדבר, הכל בא אל מקומו בשלום , תם ונשלם בסוף טוב. אין לדעת איך דברים היו מתגלגלים לולא רגישותו והכאתו על חטא של המנהל הנבון שהפגין חרטה כנה, אצילות, בגרות, מודעות עצמית ושיקול דעת מעוררים התפעלות ראויה לציון ויוצאת מגדר הרגיל.
+++
אבל חכו, יש עוד אירועים מכוננים לפנינו. זה עדיין לא נגמר :) אבא שלי הוא טיפוס נאמן (לאישתו, למשפחתו, לעבודתו), סגפן, מסתפק במועט, שמרן, פרפקציוניסט, צנוע, אוהב מלה, רהוט בעל לשון עברית נקייה, מסוגננת ונכונה, ריאליסט מאד, עם שתי רגליים על הקרקע, מעשי, מאורגן ומסודר, אדם ישר כמו סרגל (גם אמא שלי כזו, הם שניהם מאד תמימים, לפעמים אני משתגעת מהנאיביות שלהם), ובדומה לאריק איינשטיין ז"ל - כזה שאינו שואף לצאת את פתח הדלת ולראות עולם.
תן לו להישאר בבית עם הספרים או התשבצים שלו (כולל הפחות פופולרים כגון שחור ופתור ותשבץ לבן :)) - והוא מאושר.
יחד עם זאת הוא בעל נפש מיוסרת של אמן יצרי עם נטייה ארטיסטית ברורה, הוא אמנם פסימיסט נרגן אך כששורה עליו המוזה עשוי להפגין רוח שטות וילדותיות לפרקים, מצחיק ובעל חוש הומור לא שגרתי, יש לו דמיון פורה באופן חריג , על גבול הטירוף, אולי משום כך תמיד ברח וצלל לעולם של קריאה, מאז ומעולם היה זה תחביבו המועדף לשעות הפנאי, אפילו יותר מאשר האזנה למוסיקה קלאסית (תיכף , עוד שנייה נגיע גם לזה). אבא שלי היה ילד רגיש, חסר ביטחון ומופנם, והוא מספר שסבא שלי היה מאד קשוח, נוקשה ומפחיד איתו. הוא מאד לחץ עליו ללמוד רוקחות, ואבי נכנע למרותו וניסה במשך שנתיים (כדי לרצות את סבא שלי, בעיקר מפאת החשש לאכזב אותו), על אף שהעיסוק בכך לא עניין או משך אותו כלל ועיקר, מה גם שהוא שנא כימייה והיה נטול נטייה או כישרון טבעי לסוג המקצועות הללו.
עד השלב שהגיעו מים עד נפש, בו הוא פשוט לא היה מסוגל להמשיך יותר עם התרמית והעמדת הפנים הזו, כך שלבסוף עזב את התחום חרף אכזבתו המופגנת ולמורת רוחו של אביו. במהלך ההתנסות המעשית שלו אצל רוקח חביב וחם, טיפוס יחיד במינו שלקח עליו חסות רגשית ונהג בו כמו שאבא נוהג בבנו, נרקמו ביניהם יחסי אב ובן במובן מסויים. מהר מאד אבא שלי נקשר אליו, ממקום של חוסר וצורך פנימי עמוק בקרבה דומה לזו מסבי הקשוח.
מהון להון, עיסוקו כשולייה והשעות שהעביר במחיצת מעסיקו הובילו לכך שמצא עצמו מתאהב במוסיקה קלאסית, הואיל והרוקח האבהי הזה היה מומחה גדול בתחום, ממש משוגע לדבר. תוך כדי שהותם המשותפת בבית המרקחת נהג להשמיע כל היום תקליטים שונים של גדולי המלחינים, בין השאר גם אופרות, ובאופן טבעי אבי נדבק בחיידק כי הוא הושפע ממנו מאד כדמות נערצת לחיקוי, כמו שדמות אב היא הרבה פעמים השראה לצאצאיו, והנה אט אט מצא עצמו מתרגל אליהם כטבע שני ונכבש בקסמם של הצלילים, במיוחד משום שהרוקח השקיע בו והעניק לו תשומת לב מיוחדת כאשר לימד את אבא שלי בסבלנות, בחמימות, ברגישות ובחיבה רבה להאזין בצורה מודרכת ליצירות ומשמעותן, הרחיב והפליג בפניו בסיפורים מפולפלים על תכני העלילות לצד פיקנטריה רכילותית וביוגרפית אודות היוצרים, ובכך פתח בפניו עולם מוסיקלי שלם וחדש שלא הכיר קודם לכן.
כתוצאה מהמפגש הגורלי הזה בין השניים - מאז ועד היום אבא שלי חולה על יצירות קלאסיות , מתמצא ומבין בהן מאד ומאזין מושבע שלהן, הכל בזכות האינטימיות שהתפתחה בינו לבין הרוקח שעבד אצלו כשולייה ובזכות ההיקשרות הרגשית אליו, שאוטומטית יצרה אלמנט אסוציאטיבי וחיבור לאהבה שדומה לזו שמתקיימת בין הורה לילדו - זו לפחות הפרשנות האישית והרומנטית שאני מעניקה לכך. לפעמים תחומי עניין חדשים שמלווים אותנו לאורך חיים שלמים מתפתחים בדרכים לא צפויות שמזדמנות לנו, - זה מרגש בעיני. מעז יצא מתוק כי אחרי הכל, רווח בעל ערך ממשי יצא איפוא, הודות ללימודי הרוקחות הללו שאבי נטש לבסוף :)
מה שעוד יצא אגב אפיזודת הרוקחות הקצרצרה שהתנסה בה אבי הוא סוג של חרדה מתרופות ומרופאים בכלל. למעשה, אבא שלי שונא וסולד כל כך מענף הרפואה, והכל באשמת הנגיעה האישית והמעשית שלו בפועל לכל החומרים והקוקטייל הזה של שילוב כימיקלים ליצירת תרופות, מפני שעקב שהותו הפיזית במעבדה – הוא בעל מודעות יתרה מתוך היכרות עם ההשפעות ההרסניות, תופעות הלוואי וההרכבים הכימיים המסוכנים - קצת מעל מה שלאדם הממוצע יש מושג לגביהם.
פעם עיקרה של מלאכת הרוקח היתה אשכרה ליצור שיקויים ותרופות בעצמו, בשונה מאשר בימינו שהם אומנם בעלי ידע תיאורטי אודותיהם, אולם ממעטים לעסוק באופן פעיל ואקטיבי בלרקוח את התערובות.
כאמור, ההשפעה מימיו כשוליית הרוקח ניכרת באבי עד היום כמעין סוג של פוביה : הוא ממעט לגעת או להתקרב לתרופות, ממש משתדל להימנע מהן לחלוטין ונדיר שהוא הולך לרופאים.
+++
בערוב ימיו של סבי, אבא שלי טיפל בו במסירות כשכבר היה חסר יכולת וחלש מאד ככל שהתקדמה מחלתו והגרורות התפשטו והשתלטו על גופו הצנום שבגד בו.
משום מה אבא שלי מאד נהנה לספר (העיניים שלו בורקות (!) ממש..) איך נאלץ בהוראת הרופא לבצע לו חוקן. הוא, הבן הקטן, ביצע חוקן באביו.
אני תמיד משתוממת למה הוא כל כך גאה בפעולה החודרנית והאינטימית הזו, שיש בה אלמנט של עליבות משפילה וקשה מנשוא. אני מדמיינת את שניהם בסצינה הפרטית הזו, מנסה למצוא בה משמעויות נסתרות. סדיסט בהגדרתו הוא אדם הנהנה מפגיעוּתו של הזולת, לרוב יהיה זה אדם הקרוב אליו. כלום בזה מדובר או שאני חוטאת לאבי כאשר אני מאשימה אותו בכך לשווא ?
סבי עישן בכבדות ובתום תקופת גסיסה ממושכת בייסורים - נפטר בגיל צעיר יחסית מסרטן הריאות.
הייתי ילדה קטנה כשזה קרה, בכיתה ב' או ג', ולא הורשתי לפקוד את בית העלמין. רבתי עם אבא שלי ולא סלחתי לו גם כשחלפו שנים רבות מאז המאורע ההוא, על שהתעקש (למרות שבכיתי והפצרתי בו הוא לא שעה לתחינותיי) ועמד על כך שלא להתיר לי להצטרף אליהם להלוויה כי " לוויות אינן מיועדות לילדות קטנות בנות שמונה, גם לא בתי קברות. חבל על דמעות התנין שלך, תפסיקי לייבב כבר, זה לא יעזור לך. את לא באה וזה סופי ", הוא נבח בקול קשה.
(*עקב נכותו והמגבלה של חוסר היכולת לבכות בעצמו, האשים אותי כי דמעותיי אינן אותנטיות ופקפק בעצב שלי דרך קבע. הוא לא מסוגל להזדהות עם ביטוי רגשי של כאב המתבטא בבכי, כי הוא סבור שזו מניפולציה זולה שמפעילים עליו).
אני זוכרת את סבא עם סיגריה אחת בפה והשנייה כבר מוכנה בשלוף מאחורי האוזן, שיהיה יותר נוח להדליק אותן זו בזו בשרשרת מיד כשהראשונה נגמרת. תמיד הדיף ריח חריף של עשן. צבע צהבהב של ניקוטין דבוק על השיניים.
היה חכם וכריזמטי, שידר עוצמה גברית. היתה להם בבית ספרייה ענקית של ספרים בחמש שפות בהן שלט. זה משפחתי אצלנו, לכולנו יש כישרון לשפות זרות, אהבה למלים ולשון עשירה. ייתכן שמדובר בתורשה גנטית שהעניק לנו במתנה סבא שלי, זה שביכר את אהבת העישון על פני אהבת החיים.
אחרי מותו בטרם עת של סבי, כדי שלא תישאר לבדה, סבתא שלי נהגה לבוא אלינו כל שישי-שבת לסופשבוע ארוך והיתה ישנה במיטה שלי ואני בסמוך אליה על מזרן ברצפה. הריטואל שנמשך שנים רבות בילדותי חרוט עימי היטב, עד שנפטרה אף היא מסרטן כשכבר הפכתי לנערה מתבגרת.
היא לקחה את התמיכה של בנה הצעיר כמובנת מאליה ולא ידעה להעריך אותו כפי שהגיע לו, כי דווקא הכי אהבה את בנה האמצעי , ולא את אבא שלי, אף על פי שהיה זה אבי הבן הטוב, האחראי, הנאמן והמסור מבין שלושת האחים, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.
פשוט הבן האמצעי שלה היה ילד חולני וחלש מאז ומתמיד, והיא מאד דאגה לו. היתה לו אסתמה ועוד שלל אלרגיות ותמיד נאלצה לרוץ עימו לרופאים, מרופא לרופא נדדה איתו,
- אלמנט שקושר בעבותות בין אמא לבן שלה, אני מניחה.
איפה מישה ? מתי מישה יבוא ? היתה שואלת עליו תמיד כשבאו האחרים (וכולם באו, מלבדו) לבקר אותה בבית החולים על ערש דווי. לפני מותה אמרה את השם שלו מתוך הזיות, אבא שלי תמיד היה שם כשזה קרה, צמוד למיטת חולייה, שומע אותה ממלמלת שוב ושוב את שמו של דוד שלי, אחיו של אבי.
כך היה איתה גם ממש דקות לפני נשימתה האחרונה, וכאשר נפחה אותה - התרומם, עצם את שמורות עיניה הריקות מחיים, נשק לה על המצח, ושום דמעה לא זלגה מעיניו במעמד הנורא מכל של התייתמות מאם, שעה שאמא שלו גוועה בנוכחותו, ולא בכה על קברה של אימו ממש כשם שלא זלגו דמעותיו על לחיו עת איבד וקבר את אביו.
למען השם, עד כמה עצוּר בן אדם יכול להיות ?? עד איזה גבול ?
לאחיו המועדף על אימו קראו מיכאל, או מיכה (מישה) בקיצור. גם הוא מת לפני שנים רבות, בגיל צעיר מאד – בטרם הגיעו לגיל שישים, מסרטן ריאות אף הוא. היה צ'רמר, מעשן כבד כמו אביו/סבא שלי למרות האסטמה, והיה גם מהמר נלהב.. הניח אחריו אישה אלמנה צעירה יפיפייה ואת ארבעת ילדיו (יפיופים אף הם) שהתייתמו באחת. בלכתו הותיר למשפחתו ים של חובות.
גם הבן הבכור עישן. פסל אמן מוכשר שבסטודיו שלו נהג להצית בשרשרת במהלך עבודת היצירה על פסליו סיגריה אחר סיגריה, התמסר לאהבת העישון בתשוקה וכילה שלוש קופסות ליום כמו כלום.
אחרית דבר יש באמתחתי עוד אסופת סיפורים אודות אבא שלי, בעיקר על מה שלא כתבתי או תיארתי כאן וחסר פה בתמונת הפאזל : החלק של - לאיזה אבא הוא הפך להיות בעצמו , כלומר כיצד אני " חווה " אותו כאב ומהם הזיכרונות שלי ממנו כבת. עד הנה חלקתי איתכם את ההיסטוריה האישית הלא תמיד פשוטה או סוגה בשושנים בעברו, עבר הכולל שלל טרגדיות. אני מציעה שזה יהיה החלק הראשון. את החלק השני שעוסק יותר בחלקים בודדים ונבחרים (מהם ארצה לשתף) בנוגע ליחסים שלנו כאב ובתו - בואו נשאיר כבר לתגובות :) (*בהנחה שיהיה בי האומץ לחשוף אותם, את זה עוד נראה..)
+++
אבא שלי הוא האדם שרבתי איתו הכי הרבה במהלך חיי. לא קיים מלבדו אדם שנתגלעו ביני לבינו כל כך המון מחלוקות במידה שמתקרבת לאלה שהיו לי עם אבי.
ותתפלאו, יש איזה עניין קטן ומפתיע שגיליתי , מסקנה כללית לא צפויה שהגעתי אליה בעקבות זאת :
בד בבד בתהליך הקונפליקט שיש לך עם אדם אחר שעימו אתה רב, אתה בהכרח נקשר אליו ומפתח בו תלות רגשית.
מדובר בכרוניקה שמתרחשת מאליה, כמעט מבלי שאתה שם לב לנוכחותה.
הסכסוכים הללו קושרים ביניכם ומקרבים אתכם זה לזה בין אם תרצו בכך או לא. זה מעבר לשליטתכם, זה עניין שקורה בטבעיות מעצמו, מתחת לפני השטח, ומבלי שהשגחתם אתם מבינים זאת רק בדיעבד, מכירים ומודים בכך ביניכם לבין עצמכם - שיש כאן קשר אמיץ שיהיה מאד קשה להתיר אותו.
תחשבו על זה רגע, עם מי אתם רבים הכי הרבה ? עם מי שאיכפת לכם ממנו - בני זוג, בני משפחה, חברים טובים.
האדם שאתם רבים איתו הכי הרבה הוא ככל הנראה האדם שאתם הכי קשורים אליו,
ומסתמן כי למריבות עצמן יש תפקיד משמעותי ואינטגרלי בתהליך ההיקשרות ביניכם. ככה זה.
|
