גופו חם וליבו הולם אך הוא מוטל אל איברי, חסר תגובה.

אני נלפפת. הגוף מפיל עלי יד כבדה וממשיך לנשום אל עצמו בלבד.

לפחות הוא נושם, מונות עיני קווים על התקרה.

בצידי המיטה עולמות מקבילים. בצד שלו שידה נזירית עם כוס מים ומחוגים שעובדים את הזמן, ובתוך השידה ויברטורים שסחב ממיני בחורות וצנצנת ואזלין עם עבר מסתתרים מאחורי דוחה יתושים. בצד שלי מוזזזמנים יתושים לחגיגת דפים ושפופרות, אור עמום מלטף נרות ואטמי אוזנים, תרסיסים לאף, מדי-חום ונורות, ספרים ערומים, טישו משומש ואפר שלא כוון היטב, בקבוקי פלסטיק מתרוקנים, כוסות, קנקן ועטים מתנזלים, מאפרת עץ מתבקעת, שקית ניילון מתחלטרת כפח, רדיו, שעון דיגיטלי והמוני כדורים שתוקפם מתפוגג, בדלים מזדקנים, מתקמטים, גומי מתבדל אוסף שערות אבודות, קושר שברי חלומות, מאוורר מתאונן, בגדים מאבדים עוד פיסה של עתיד, מגירות מעכלות ניירות, שקופיות ודברים שאין להם עוד מקום בעולם, לא בזה, לא במקביל,

המערכת נכלמת

רמקולים מפנים גב אל ארבעה דיסקים מתולתלי אבק.

אני פונה אל הצד שלי ואוחזת בו עד תום השינה.

בבוקר אנו שבים להתאחד בזירת הסדין האדום. לפעמים.

.

(לתחריט העץ קוראים וזלין)

.

.