נעים מאוד,
שמי אורי ברעם.

אני רוצה לשתף אתכם במשהו שקרה לי בנעוריי ועד היום משפיע על כל חיי. ...

אני שמח לומר, שברוך השם, הצלחתי לעשות מהמלון, מלונדה  

***

אזהרה: הדברים הבאים יכולים להיות קשים לאנשים רגישים במיוחד.

***

כשהייתי בן 14, אבי שאל אותי בשבת אחת בצהריים אם אני אוהב אותו. אמרתי לו שאני אוהב אותו. והוא בכה. ואז הוא הסתובב בבית ובכה שהוא אפס. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. אבי, שהיה מובטל שנים ארוכות, מאני-דיפרסיבי שמאחוריו כמה ניסיונות התאבדות ואשפוזים בכפייה, מסתובב סחור-סחור בבית ואומר שהוא אפס ושואל אותי, בנו יחידו, אם אני אוהב אותו. ואז, באותו הערב, הייתי אצל החברה שהייתה לי אז, בחורה מדהימה בשם מיקי. ראינו את הסרט "רוז", זה היה מוצ"ש, ה-21.08.1992, אצל חבר. אימא שלי התקשרה אל הבית של החבר ואמרה לי: "אבא לא מרגיש טוב. עוד פעם (אני חשבתי שהוא עוד פעם התאשפז אחרי סצנה פסיכוטית). אז הלילה תישן אצל מיקי. בסדר, שמש? (אימא שלי קוראת לי שמש)". אני דווקא שמחתי. פעם ראשונה שאני אשן אצל החברה שלי. ברור מה חשבתי אז, בתור ילד בן 14... אבל אימא של חברה שלי "הפרידה כוחות", ואני ישנתי בחדר ומיקי ישנה בסלון.

בשבע בבוקר, מעירה אותי מיקי בפנים חמורות-סבר. אני קם הפוך ומגיע לסלון, ורואה בפתח הדלת את אימא שלי, ועוד איזה דוד שהגיע מהמושב שלו הנמצא לא רחוק מרצועת עזה. לא הבנתי מה הוא קשור? למה הוא בא? אימא שלי החלה פורצת בבכי ואמרה לי: "שמש, אבא בגן-עדן"... אותו רגע חרב עלי עולמי. רצתי אל חיקה של מיקי ושנינו בכינו מחובקים. אבא שלי התאבד. הוא קפץ מהקומה השישית אל מותו, כשאימא שלי ואני לא היינו בבית. בן 47 היה במותו.

את השנים הבאות ביליתי בגיהינום. מחשבתי בשנים אלה הייתה נתונה לדבר אחד - לנסות להבין איך אבא שלי הרגיש בשניות הבודדות מהרגע שהוא החליט לקפוץ אל מותו עד לרגע שהוא קפץ מהחלון בקומה השישית, איך הוא הרגיש בשנייה שעברה כשהיה בין שמים לארץ, ואיך הרגיש בשנייה שהדשא של החצר האחורית חבט בו למוות.

מגיל 14 עד גיל 21 בערך, ביליתי את חיי בבדידות. עברתי לפנימייה, לקיבוץ של השומר הצעיר, בגיל 15. סוף-סוף הוציאו אותי מהבית. עם כל החברים שהיו לי באותה התקופה הנפלאה, והלימודים והבגרויות המלאות שהשלמתי, ועם השותפים בחדר, והחברות - למרות הכל הייתי בודד ומדוכא. הייתי יושב מול הרי הגולן, עושה מדיטציה בודהיסטית ומנסה לפענח את אותן השניות שבהן אבי החליט, רץ, קפץ, עף, ומת. ולא מצאתי מזור לנפשי הדואבת והכואבת כל-כך. כך סבלתי כאב נפשי כה חריף, עד שהכרתי מקרוב מהי ההרגשה של להיות בגיהינום.

אחרי הצבא מצאתי את הספר המדהים "הכסא הריק", שמבוסס על תורתו של הרבי נחמן מברסלב. המשפט הבא פילח את נשמתי, גרם לי לבכות בכי גדול מאוד שאף בכי בעולם לא ידמה לו, והחל לרפא את נשמתי: "בני, אל תטעה בין שברון-לב לבין עצבות ודיכאון. דיכאון הוא כעס, תלונה נגד האל משום שלא נתן לך את מבוקשך. אך כשלבך שבור, דומה אתה לילד קטן הבוכה משום שאביו נמצא רחוק ממנו". אוקיינוסים שלמים לא יכילו את כמות הדמעות שהמשפט הזה גרם וגורם לי לבכות. וכפי שאמי הייתה אומרת לי: "תבכה, שמש שלי, תבכה. הבכי הוא המכבסה של הלב". המשפט הזה החל תהליך ריפוי ארוך, בו התחלתי ללמוד מתורת הפלא של הרבי נחמן מברסלב, מהתניא, מהחסידות, מהגמרא, מפרקי אבות, מהמשנה, מכתבי האר"י, מכתבי הרב קוק, ותהליך הריפוי הנפלא והמתוק מדבש הזה נמשך עד עצם היום הזה.

ומאז שהכרתי את אשתי, בגיל 29, היא התרופה, היא המתנה, היא כל חיי. בזכותה אני מי שאני היום. אדם הרבה יותר טוב.

וכמובן, שדרך הילדים, עולים זכרונות מהילדות ומהנעורים...

אני חבר כל כך טוב של בני בן ה-5, ואני כל כך אוהב אותו, ורוצה לתת לו את כל הכלים הנפשיים והרוחניים להגשים את עצמו בעולם ולהצליח בדרכו, בה יבחר.

וכצ'ופר יש לנו גם מרשמלו קטנה בת 9 חודשים, שכל היום אנחנו מנשנשים אותה וניזונים מהאושר שהיא מפיצה....