היתרון הגדול

בלחץ המתון

שמוחק איתו

כל רסיס

של פחד גבהים...

אני כבר לא בוכה,

גם כשאחרים לא רואים.

יודעת לבד.

מוקפת מרבד נרקיסים

משובצים פנינים רהוטות,

מילות קסם פשוטות.

ניצבת איתנה

על גשרים מוארים,

פועלים אפורים

מיישרים מדרכות אבן,

כפופי גב וקשי יום.

כל מה שמתאים עכשיו

זה לעוף ממקום למקום,

בעצמי,

לא צריכה אף אחד

שינשום במקומי.

זיקוקי פסטיבלים

מאירים את דרכי,

רוח ים,

משבי אויר ערב נקי

ועכשיו זה הזמן המתאים.

שפיריות דקיקות כנפיים

בריקוד מלאכים

משתקפות במימי

השלולית הדלוחים.

כרטיס חד כיווני

אל ארץ המראה,

האדום הזה עוד ימציא מחדש

את צבעי הבריאה.

נקבוביות בגופי

שופעות צוף אהבה,

מעולם לא הרגשתי את עצמי

כל כך שלווה.

התנאים האולטימטיביים

להתבודדות המושלמת.

עוצמה מחממת,

נעלמת,

חולמת,

במקומות בהם

אנשים רגילים

לא ניראים,

כבר סיפרתי לך

שאין לי יותר פחד גבהים?

עכשיו זה בדיוק הזמן המתאים

לשחרר את החיילים

מלוח המשחק,

לנער מהשריון

את שאריות האבק,

ללבוש שמלת שיפון נפוחה

כמו אז כשהייתי קטנה,

להסתובב שוב ושוב

לאור הזריחה,

לקבל את עצמי מתנה.

מסוחררת

כמו בקרוסלה חורקת,

מגיעה לעננים,

צוללת

צוחקת,

לומדת את כל

הצלילים

של השקט...