רק רציתי להיראות קשוחה.

לא התכוונתי שכל זה יקרה. 

באתי חדשה לארגון. חליפת מנהלים, תיק מסמכים, משקפי ראייה במסגרת מרובעת. ביטחון עצמי עאלק. עלה נידף מבפנים.

חשבתי שלא יראו, אבל הם הריחו דם. כל אחד מהקולגות החדשות בא אלי לחדר, ניסה לחוש אותי. מאיפה את? ומה את חושבת על זה? ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה? ומה עמדתך?בעצם הם ניסו להבין האם אני במחנה שלהם ואיך מסתדר מאזן הכוחות החדש והאם אני מאיימת על מישהו מהם. 

בולשיט. הם ידעו שאני רק צעצוע. חוסר הביטחון שלי הסריח למרחקים. 

אחד מהם היה חצוף במיוחד. או שמא פלרטטן במיוחד?!

ואני נאחזתי בזה, כי להיות אישה אני יודעת. או שמא להיות פריחה?!

וכשלא הייתה לי ברירה, וכשהרגשתי שזה סוגר עלי ושאני לגמרי לבד מול כל הטוסטסטרון הזה שנשפך בישיבות ההנהלה, הייתי באה אליו בערב, אחרי הישיבה ופותחת כפתור בחולצה ומשרבבת שפתיים ומעפעפת בחינניות ופורשת את הרשת. והוא נלכד בה. או שאני נלכדתי בו. 

הייתי מכשפת אותו בפיתיונות והוא היה מזמר לי את כל הזמירות הפנימיות שלהם. מי כרת ברית עם מי ומי שונא את מי. והרגשתי קצת יותר חזקה מולם. ושיש לי סוד. נשק סודי משלי.  

לא הייתי גאה במיוחד אבל שכנעתי את עצמי שזה המחיר. אז עוד לא הבנתי כמה הוא גבוה. 

איך יכולתי לדעת שהייתה מצלמה בחדר שלו? שהוא וסמנכ"ל התפעול היו במחנות מנוגדים?    שקצין הביטחון קיבל הוראה לבדוק הקלטות? 

המנכ"ל סגר את העניינים בשקט. אחים לנשק לא מתקטננים על מעידות קטנות. שני הסמנכ"לים הגיעו לפשרה ופתרו את הסכסוך הנוכחי, חותמים עוד פרק במאבקי הכוחות האינסופיים שלהם. ואני? בשבילי זה היה הסוף שם.

האישה המפתה קיפלה את קוריה, רכסה את הכפתור בחולצה והלכה הביתה בראש מושפל.