0
אני פה כבר כמעט שש שנים. שש שנים. זה המון. אנשים עם ילדים באים, נולדים להם עוד ילדים, מתחברים מתיידדים, נפגשים בשכונה, במקרה או במכוון, באיזהשהו מקום גם נעשים קצת משפחה, או לפחות מטליאים את החלק החסר של המשפחה. הרבה פעמים האנשים האלו מסיימים את התפקיד כאן, את השליחות הזו של כאן וחוזרים הביתה. לארץ. למשפחה האמיתית שלהם. לחברים האמיתיים שלהם. לפרצוף האמיתי שלהם. בפעמים הראשונות הייתי נאיבית, כך נדמה לי. מחשבות נוסח "גם אנחנו בקרוב בביקור בארץ, ניפגש, בטוח בטוח בטוח נשמור על קשר, אין מצב שלא...." וכל מני כאלו. מלי, שועלת רילוקיישנים ותיקה אז, היתה מנסה להוריד אותי מהעץ הזה בגסות. אבל... לי יש ציפורניים חדות לתפוס בעץ, ואני אחרת, ו"כאן באמת יש משהו אחר" וכל מני כאלה של "ירוקה" בחו"ל. ואז, חברה אחת חוזרת, ומשתדלות, באמת משתדלות לשמור על קשר ומכתבים והתייעצויות ותובנות וכאלה, עד שהיא חזרה לחברות אמת של. ועוד חברה, ועוד אחת, ובכל פעם מלות פרידה נכתבות, ובהתחלה המון דמעות, והמון מסרים בפייסבוק וכל מני לייקים על טיול אופניים יפה או ריצת מרתון מרשימה וכאלה, ואחרי זה ברכת יומולדת בפייס, ואחרי זה כבר לא. ועם כל אחת שעוזבת החסר נהיה יותר גדול, וההבנה שלבחירה שלי יש משמעות רחבה יותר, ההבנה הזו יותר ויותר מעצבנת. ובנתיים, הילדים שלי גדלים, ומתחילים להבין, ולהקשר ולהפרד, והשאיפה שלי שידעו עברית טובה והכמיהה שלי לקשר ישראלי, פשוט, ברור וישיר מושכת אותי ואת הקשורים אלי לקשר הישראלי. והנה מגיעה עוד אחת, ויולדת את התינוקת היפה הראשונה שלה, ואחרת שעוברת פה משברים, ומתחברים ונקשרים, ואז מסתיים החוזה של המשפחה ושוב... החודש נוסעות מכאן שוב משפחות. חוזרות לבית שלהן, למשפחה, לחממה, לחברות האלה שאפשר רק להסתכל עליהן והן כבר מבינות את הכל ואם אין זמן אז מסר קצר, אולי אייקון, והכל מסודר. למקום הבטוח הזה, לקבלה האמיתית הזו. יש להן ילדים לנשים האלו. בגיל של הבנות שלי. ובנות, זה בנות.... הקטנה שלי כבר הודיעה שחברה שלה משקרת כי היא אמרה לה שלא תשוב לע-ו-ל-ם (קול דרמטי ותדהמה) לפרו. ומה עונים? כי כבר יש תקדים, והוא אכן טרם שב, אבל טיול מוצ'ילרים בעוד 18 שנה, זה נחשב? והגדולה חישבה בקול רם אם כדאי להפגש עם החוזרת לארץ, או שזה יעשה את זה גרוע יותר, ונסי להיות אובייקטיבית, כשאת שמה לב שבשבוע האחרון את עושה המון כדי לשכוח לדבר/לכתוב/לצחוק עם אמא שלה... (היום שכחתי לאסוף אותה עם הרכב שלי... יותר ברור?) ומלים ומלים ומחשבות, ודמעות, ושוב, המקום הזה, שלכל בחירה יש השלכות כל-כך כל-כך רחבות ועל כל-כך הרבה אנשים. ומחר, מחר יוצאים להיפרד, ניפגש, נשתה משהו, נצחק, אולי נפרום קצת משהו מהטלאי הזה, ונחייך. ואז אחזור הביתה, ואתחבק עם ה "בית" האמיתי שלי שיהיה לכן בהצלחה, |