כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    הסרט שנתן לי את התקווה, והסרט ששבר אותה

    1 תגובות   יום חמישי, 26/6/14, 22:27

    שניים מהבמאים האהובים עליי הוציאו השנה סרטים חדשים, ולא כתבתי על אף-אחד מהם. את שניהם (או בעצם שלושתם) ראיתי, אחד מהם אפילו פעמיים, אבל לא כתבתי עליהם, אפילו לא מילה אחת. למה? שאלה מצוינת. את התשובה, לצערי, אין לי. אני מניח ששני הבמאים הללו, גם אם יש אחרים שאני אוהב יותר, הם מסוג הבמאים האלו שקשה לי לכתוב עליהם, בגלל הקרבה הכמעט אישית שאני מרגיש עליהם. זו, כמובן, לא תשובה מספקת. אני אמור להיות מקצוען ואני אמור לכתוב על (כמעט) כל סרט שיוצא. אבל לא משנה כמה ניסיתי, המילים אבדו לי כשניסיתי לכתוב על שני הסרטים האלו. אני מדבר על "מלון גרנד בודפשט" של ווס אנדרסון ועל "נימפומנית" של לארס פון טרייר. 

     

    אני אוהב את כל הסרטים של ווס אנדרסון, ללא יוצא מן הכלל. זה כולל גם את "רכבת לדאג'ילינג" ו"עמוק במים" הפחות נחשבים שלו. בעיניי הם סרטים מופלאים ושופעי קסם. אבל האהבה העמוקה והכנה שלי אל ווס אנדרסון היא בגלל שלושה סרטים: "ראשמור", "משפחת טנבבאום" ו"ממלכת אור הירח". כמה צפוי, נכון? שלושת הסרטים המפורסמים והנחשבים ביותר של אנדרסון, ובצדק. כשראיתי את "ראשמור" לראשונה הייתי בשוק מהסגנון של אנדרסון. זה היה במסגרת היכרות עם במאים שאני לא מכיר שעשיתי לעצמי לפני מספר שנים. ערב שקט, רבים מחבריי או בחו"ל או עושים דברים משעממים כמו לצאת ולחיות, ואני נשאר בבית, צופה בסרט שציפיתי לשנוא, אבל מסיים אותו בהתאהבות קשה. "משפחת טננבאום" הוא יצירת המופת הגדולה ביותר של אנדרסון לטעמי. סרט שלם, מושלם וכואב. אנדרסון לקח לו מעט בעיות שהיו במשפחתי, בתקופה שהעדפתי את המיטות המתקפלות אצל חבריי, והקצין אותן ב"משפחת טננבאום", צבע אותן, לפעמים קצת צחק עליהן (אבל לגמרי בקטע טוב), אבל בעיקר הבהיר לי שזה בסדר שיש בעיות בבית, תמיד יש יותר גרוע, וגם אם זה נראה לא משהו עכשיו, יש סיכוי שעוד מעט יהיה בסדר. "ממלכת אור הירח" הוא כבר סיפור אחר לגמרי. התאהבות קשה וטוטאלית בסרט שלא משנה כמה קשה לי וכמה הבעיות נראות חמורות, כשאני רואה אותו אני מרגיש כאילו הכל נפתר. ראיתי אותו ארבע בבית בקולנוע ועוד אינספור פעמים בבית, כי הוא תמיד מזכיר לי שיש אהבה, יש סיכוי, יש תקווה, וכמו תמיד עם אנדרסון - שכנראה יהיה בסדר בקרוב. 

     

    ''

     

    ואז הגיע "מלון גרנד בודפשט". איזה סרט. כל המרכיבים הווס אנדרסוניים כאן, לפעמים אף בהקצנה. סרט משופע בהומור, בקסם, בצבעים, בחוכמה. סרט מצוין בעיניי. אבל בפעם הראשונה שראיתי אותו הרגשתי אכזבה קלה. כל הסרטים הגדולים ואהובים עליי של וונדרסון מעמידים במרכזם אנשים שבורים ודפוקים וחסרי תקווה, ונותן להם נקודות אור. ולמרות מה שאנשים אוהבים להגיד, הדמויות של אנדרסון אנושיות עד כדי כאב והבעיות שלהן תמיד משקפות באופן מטריד את הפחדים והחששות שלי, וכמו שלהן יש תקווה, כך אני מרגיש שגם לי. ולמרות שיש דמויות כאלו ב"מלון גרנד בודפשט", משום מה הרגשתי שהפעם זה לא מספיק, שזה ווס אנדרסון קצת אחר. 

     

    ואז ראיתי אותו שוב. והפעם לא יכולתי לעצור את עצמי מלבכות קצת בסוף. פתאום הבנתי את הגדולה בדמויותיהן של מ. גוסטאבה וזירו. שניהם דפוקים מאוד, קצת חסרי תקווה וישע (למרות שגוסטאבה מסתיר זאת מאוד), שמוצאים שברירי נחמה ואולי אף תקווה קטנטונת אחד בשני, בחברות הזו שנרקמת ביניהם, שתוביל אותן להרפתקאות די פסיכיות, שהם יעשו הכל בשבילה. זירו אף מקבל את אגת'ה, בחורה צעירה ומוזרה כמותו, שמשמשמת בתור נקודת אור בחייו. והנה שוב אני מוצא את עצמי בתוך הדמויות הדפוקות של אנדרסון ותוהה מה זה אומר עליי, אבל בעיקר מתרגש מאוד, בוכה קצת, מוחא כפיים בשקט, ומתאהב עוד קצת בווס אנדרסון. "מלון גרנד בודפשט", גם אם לא כתבתי עליו בזמן אמת, גם אם לא התאהבתי בו בזמן אמת, גם אם הוא נראה מעט זר תחילה, הוא בדיוק מה שהייתי צריך השנה. סרט ווס אנדרסוני שייראה לי איפה אני טועה וממה אני מפחד, וגם ייתן לי קצת תקווה. 

     

    ואיפה שווס אנדרסון נותן לי תקווה, לארס פון טרייר מרסק אותה, טוחן אותה ויורק עליה. יש לפון טרייר סרטים שאני לא אוהב, אבל הסרטים שלו שאני כן אוהב, אני אוהב ברמה אישית וחזקה בצורה כמעט בלתי רגילה. "רוקדת בחשכה", למשל. כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה איבדתי כל תקווה באנושות ובעולם והייתי בדיכאון אמיתי כמעט חודש. הסרט הזה ריסק אותי לגמרי. ואז "דוגוויל". חיכיתי המון זמן עד שראיתי סרט של פון טרייר אחרי "רוקדת בחשכה". "דוגוויל" שוב פעם גרם לי לאבד את האמונה בטוב האנושי, ולהאמין כי בכל אדם יש רוע בסיסי וטהור שמאיים להתפרץ בכל רגע. זה אחד הסרטים האהובים עליי ביותר, אבל אני מפחד ממנו כמו שילד קטן פוחד ממפלצת מתחת למיטה. "דוגוויל" מפחיד אותי יותר מכל סרט אימה אחר, ומעטים המצבים שאני אסכים לראות אותו. בסוף של "מלנכוליה", כשפון טרייר מפוצץ את כדור הארץ, מבחינתי זה היה הסוף, ההבנה הסופית כי הפיתרון היחידי לרוע האנושי הוא שליחתו לאלפי עזאזלים. וזה עוד מבלי לכתוב מילה אחת על "לשבור את הגלים". לארס פון טרייר שובר אותי כל פעם מחדש, אבל איכשהו אני מוצא את עצמי ממשיך ללכת ולראות את סרטיו, ממשיך לאהוב אותו, למרות היציאה המטומטמת שלו בפסטיבל קאן. כי למרות הכל, פון טרייר מראה לי את הדרך. לא תמיד, אבל בסרטים שציינתי הוא מצליח להראות לי איפה אני טעיתי, איפה חבריי טעו, איפה משפחתי טעתה, ואני תמיד מוצא דרכים לתקן בזכותו. 

     

    ''

     

    "נימפומנית" הוא בעייני סרט אחד של ארבע שעות. ראיתי אותו ככה ואני מתייחס אליו ככה. וכמו "מלון גרנד בודפשט", גם זה הוא מאסה מרוכזת של כל המאפיינים של הקולנוען שמאחוריו. בסופו של "נימפומנית" ישבתי מול המסך, שמוט לסת, ורועד. שוב פעם, הבן זונה הדני הזה לקח לי את האמונה שיש טוב אנושי כל שהוא, שאנשים יכולים להיות הגונים, כנים, טובים. "כל בני האדם חלאות". זה המסר איתו יצאתי מ"נימפומנית". וזה חתיכת מסר קשה. לא הייתי בדיכאון כבד כמו אחרי "רוקדת בחשכה" ו"דוגוויל", כי כבר ידעתי למה לצפות, אבל פון טרייר ריסק אותי שוב. כי למרות כל החרא שעברה ועשתה ג'ו, גיבורת הסרט, בחייה, היא הגיעה למעין השלמה, לסגירת מעגל כלשהי, לרגע נחת קטן. היא תמיד דרשה יותר מהשקיעה, וזה פגע בה, אבל לרגע אחד נדמה שהכל נרגע. ואז גם הבן היחידי שלא בא כדי לפגוע בה, שהיא לא באה כדי לפגוע בו, ריסק את הכל. וריסק לי את הכל. איזה בן זונה הפון טרייר. ברגע אחד הוא מצליח לגרום לי להאמין שהכל בסדר, ואז שנייה אחר-כך מפורר את זה, ומראה לי עד כמה כולם חלאות. 

     

    "נימפומנית" עבד עליי כמו שרוב סרטיו של פון טרייר עובדים עליי. הוא ריתק אותי, שבר אותי, אחז בי מההתחלה ועד הסוף, בעט לי בלב ועיקם את כל אמונותיי. זה סרט עצום בעיניי, שמראה את רשעותו, חוסר הגינותו, של האדם במלוא העצמה. זה סרט מייסר וכואב, אבל גם מבריק בהמון דרכים. וגם עכשיו, אני לא מצליח למצוא מילים שהן לא ריקניות על מנת לתאר אותו. ולא בגלל שהוא הכי טוב הוא בגלל שהוא הכי נגע בי, אלא בגלל שהוא של לארס פון טרייר. וכמו תמיד, התרסקתי, נשברתי ונשארתי ללא תקווה אחרי הסרט. וגם ללא מילים. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/7/14 23:36:
      אני חייב לציין שאתה האדם הראשון ששמעתי שבכה מסרט של ווס אנדרסון.. אגב, סרט נפלא, מצחיק ומרענן, נורא אהבתי. את נימפומנית לא ראיתי, כמו שאמרת זה נראה סרט נורא מדכא וקשה, אפילו שאני כנראה לא רגיש כמוך בנוגע לקולנוע. כתבת מקסים, אגב. אבל למה לראות סרט כ"כ הרבה פעמים.

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין