כשהילד היה ילד
הוא נפנף בזרועותיו כשהלך
הוא רצה שהפלג יהיה נחל
שהנחל יהיה נהר
והשלוליות הקטנות – הים.

כשהילד היה ילד
הוא לא ידע שהוא ילד
לא הייתה לו שום כוונה.
בדרך כלל ישב ישיבה מזרחית
קפץ ורץ מהמקום.
היו לו קשרים בשיער
והוא לא חייך אצל הצלם.

כשהילד היה ילד
זה היה הזמן לשאלות להלן:
מדוע אני – אני, ומדוע לא אתה?
מדוע אני כאן, ומדוע לא שם?
מתי התחיל הזמן ואיפה נגמר החלל?
האם החיים תחת השמש הם לא רק חלום?
האם מה שאני רואה, ושומע, ומריח,
הוא לא רק הצל של עולם לפני העולם?
אם, נגיד, הרוע ואנחנו,
האם באמת הרוע קיים?
ואיך זה אפשר, שאני, הקיים,
לא הייתי לפני שהייתי?
ושפעם, אני, שעכשיו קיים,
יותר לא אהיה?

כשהילד היה ילד
הוא נחנק מתרד, ואפונה, ודייסת אורז
וגם מכרובית מאודה.
ועכשיו הוא אוכל הכל. ולא רק כשהוא צריך.

כשהילד היה ילד
הוא התעורר פעם במיטה זרה
ועכשיו, זה קורה לו הרבה.
המון אנשים נראו לו יפים,
ועכשיו – רק לפעמים, במזל.
הייתה לו תמונה ברורה של גן-עדן
ועכשיו הוא, במיקרה הטוב, מנחש.
הוא לא יכול היה לקלוט את האין,
וגם עכשיו הוא מצטמרר למחשבה.

כשהילד היה ילד,
הוא שיחק בהמון התלהבות
וגם עכשיו. אבל רק בדברים
שקשורים לעבודה.

כשהילד היה ילד
הספיק לו רק לחם...תפוח.
וגם עכשיו.

כשהילד היה ילד,
גרגרי יער מילאו את ידו, כמו שגרגרי יער עושים
וגם עכשיו.
שקדים טריים הקהו את לשונו
וגם עכשיו.
על כל ראש הר הוא הרגיש געגוע
להר גבוה יותר
ובכל עיר הוא הרגיש געגוע
לעיר גדולה יותר.

הוא הגיע לדובדבנים על הענפים הכי גבוהים
והרגיש התעלות, כמו עכשיו.
הוא הרגיש קצת מבוייש מול זרים
וגם עכשיו.

הוא חיכה כל פעם לשלג הראשון
וגם עכשיו.

כשהילד היה ילד
היה מטיל מקל אל גזע העץ, כמו חנית.
וגם היום היא רוטטת לה שם.
עד עכשיו