עניין מוזר הוא הגעגוע. אנשים לא פעם מתגעגעים דווקא לדברים שבשעת התרחשותם הם סלדו מהם: לפתיליה, למקרר הקרח, לתלושי הצנע, למורה שנואה, לטירונות. הזמן שחלף, השינויים הגדולים והאופנות החדשות מאירים באור חדש את העבר, משכיחים את הרע והקשה ומדגישים את החיוב. ידוע שאנחנו מתגעגעים לא רק למה שהיה בסביבה כשהיינו צעירים, אלא לעצם נעורינו.

אני חושב הרבה על טבעו כי של הזיכרון כי בימים האחרונים אני מוצא את עצמי מתגעגע לג'ורג' חבש, מזכ"ל החזית העממית לשחרור פלסטין. והאמת, שלא רק אליו, אלא בכלל, למנהיגי ארגוני הטרור שעליהם גדלנו: אבו נידאל, נאיף חוואתמה, עלי חסאן סאלמה ואפילו גם קצת לפעמים ליאסר ערפאת. מוזר, אבל זו האמת. לא בכל יום, אבל מדי פעם, פועם בקרבי געגוע למי שכונה החיה הדו-רגלית, האיש עם השערות על הפנים ורוצח היהודים הגדול מאז היטלר. אז חשבנו שהוא האויב הנורא מכל דמיון. מאז ימי התמימות ההם זרם דם רב בנהרות המזרח התיכון ולנו לא נותר אלא להתגעגע.

עכשיו, כשיש לנו פרספקטיבה ניתן לקבוע שכמו ברוקנרול, שנות השבעים היו ימי הפריחה היצירתית של ארגוני הטרור. וכמו ברוק - מאז יש רק דעיכה. אילו ארגונים היו פעם... פת"ח, אש"ף, חזית עממית לשחרור פלסטין, חזית דמוקרטית, ספטמבר השחור. רק תשמעו את המילים היפות האלו "חזית", "שחרור", "עממי", "דמוקרטית". מוזר לחשוב שפעם היו טרוריסטים שראו בהן מילים שראוי להציב בכותרת של הארגון. אמנם פעם תעבנו אותם - אבל עכשיו, מתוך בגרות וניסיון, ראוי לומר עליהם איזו מילה טובה. כמו בכל תחום אחר, גם בתחום הטרור - חשוב לפרגן למי שמגיע.

כמו להקות הרוק שבימי תהילתם שנאת אותן, ועכשיו, עם חלוף כמה עשורים, אתה מוצא את עצמך משלם מאות שקלים כדי לצפות בהן מופיעות בישראל – כך תחושתי כלפי ארגוני הטרור הקלאסיים. אני מרגיש קצת כמו אותם מעריצי הביטלס שסלדו מהסטונס לפני 30-40 שנה ועכשיו, על רקע המוסיקה העכשווית, הם מתרפקים על הלהיטים שלפני שנים ספורות היו גורמים להם להחליף תחנה מיד. זה האויב המוסיקלי החדש שמאחד את השורות: אפשר להגיד על ג'אגר הכל – הוא באמת מזוייף ותיאטראלי – אבל הוא רוקנרול. אלביס הוא דוגמה נוספת – אצל רבים הוא הפך מדמות מעוררת גיחוך לקאלסיקה.

כמו במוסיקה, גם הפעם העניין הוא האויב החדש, בשנות השמונים עלו חמאס וחזבאללה והדיחו בשנות ה-90 את הארגונים הישנים מראשות המצעד. זוכרים את אמאל? איזה כיף היה עם אמאל. זה כמעט דמיוני לחשוב שפעם היו שיעים שתופסים נווט ישראל ושובים אותו, מנהלים משא ומתן ומוסרים אותות חיים. מה אפשר לבקש יותר? בשנות ה-90 עלה אל-קאעידה ובשנים האחרונות פתאום צמחו בוקו חראם, ג'בעת אל נוסרה ודאעש, שלידם חיזבאללה וחמאס נראים חבורת רבנים רפורמים עם קלצ'ניקוב וחגורת נפץ.

משהו בלב יוצא לאותם טרוריסטים ישנים, שעם כל מגרעותיהם ורצחנותם, לפחות ניתן לומר עליהם שהם חיו במציאות. אני מודה שאני מתגעגע למחבלים שיוצאים למשימת הרצח שלהם ולא מגדירים את מותם כחלק ממטרות המשימה, למחבלים שלא רואים את עצם חייהם לאחר המשימה כאות לכישלון מבצעי שיש לתקנו בהקדם. אני מתגעגע למחבלים שחטפו מטוסים כדי להנחיתם ולא כדי לרסקם. אני מתגעגע למחבלים עם שפם – ולא עם זקן סלאפי.

האם זכרוני מתעתע בי או שבאמת היו פה פעם ארגוני טרור שעשו קו-פרודוקציות עם ארגונים טרור אירופים ואסייתיים? שהיו פה ארגונים שהביאו שחקנים זרים לפעולות שלהם. שדיברו יפה אנגלית במבטא ערבי, כזה ששחקנים ישראלים מחקים ללא קושי בסרטים אמריקאים והשתמשו בביטויים לאומיים ואנטי-קולוניאליסטים שובי לב. שניסו לשכנע את העולם בצדקת דרכם ולא הבטיחו לו רצח על רקע כפירה באסלאם.

היום אי אפשר אפילו לדמיין את הטרוריסטים החדשים נמצאים בחדר תדריכים לפני משימה עם טרוריסט נוצרי-אירופי או יפני, קשה להאמין אבל ארגוני הטרור ההם יכולים לשמש מופת של סובלנות, שיתוף פעולה ואחוות עמים בהשוואה לג'יהדיסטים של ימינו. מה שאולי הכי גרוע זה שהמשחק כבר לא דו צדדי.  צד אחד מפוצץ ורוצח, צד שני משגר טיל ממל"ט. אין יותר אינטראקציה. אין לנו כבר שום צ'אנס לעשות את מבצע אנטבה בשנית.  הרי כל מטוס חטוף ירוסק מיד על צוותו, נוסעיו וחוטפיו. ואם אי אפשר אפילו לחלום על מבצע אנטבה חדש – אז המאבק בטרור מאבד מקסמו.

ועוד עניין מדכא הוא הגלובליזציה של הטרור - פעם המחבלים היו מקומיים ומוכרים. הם גדלו כאן או במחנות הפליטים שמעבר לגבול. גם המטרות שלהם היו מוגבלות – שחרורה של פלסטין. הארגונים של היום כבר לא משתמשים במילה פלסטין, התוחמת את הטרור למרחב וליעדים מוגבלים. הם לא מסתפקים בפחות מהקמת חליפות אסלאמית מאינדונזיה ועד אנדלוסיה, וגם זה כפשרה זמנית וכשלב ראשון עד לכיבוש אירופה ולחציית האוקיינוס האטלנטי.

ולמרות הכל, אבל אני מטבעי אדם אופטימי ואפילו קצת חולם. עד שנות התשעים חלמתי על שלום, בעשור הקודם חלמתי על הסדר שביתת נשק או הודנה מוגבלת בזמן. עכשיו אני חולם על היום בו האויב שלנו שוב יהיה פלסטינאי נוצרי עם שפם.