זו ההגדרה המוזיקלית למקצב של לחן המשרה על המאזין תוגה איטית ומתמשכת. זו הרגשתי מהיום ששמעתי על חטיפתם של שלושת הנערים בידי זדים מבקשי נפשנו. אני משער שאני לא הישראלי היחיד שחי מאז בהרגשה הזו. ואני חושב שברגע שהחוטפים הבינו שאין להם כל סיכוי לשחרר ולו אסיר רוצח אחד תמורתם, הם הרגו אותם והסתירו את גופותיהם כך שלעולם לא תמצאנה. מאותו רגע כל רצונם הוא להימלט אל יישות הטרור, הפושעת נגד האנושות בעזה, שם הם יוכלו לקבל מקלט וגם תרועות מנצחים לכבודם. אני בטוח שגם חטיפה זו, שאיננה הראשונה ואין סיכוי כלשהו שתהה האחרונה, לא תביא את התובנה המתבקשת שאין סיכוי כלשהו לשלום וסיום הסכסוך עם הפלסטינים. הטרור הפלסטיני נמשך קצת יותר ממאה ועשרים שנים וצדק חאפז אל אסאד האב של בשאר הפושע נגד האנושות, כאשר אמר שהערבים יכולים לחכות גם ארבע מאות שנה להשמדתה של ישראל, הישות הציונית.

הבעיה שלנו היא שאנחנו לא מאמינים לערבים. אנחנו לא מאמינים להם כשהם דוברים אמת כשהם אומרים שכל רצונם הוא להשמיד את ישראל ולשחרר כל גרגיר של אדמה ערבית כבושה בידי הציונים. לא רק שאנחנו לא מאמינים להם אלא פיתחנו מגמה של השלייה עצמית, פנטזיונרים שהערבים ישלימו איתנו אי-פעם. דוגמה טובה היא הוד מעלתו נשיאנו שמעון פרס שלפני ימים מספר קיבל מדלית זהב נדירה ביותר מהקונגרס האמריקני על הפנטזיות שלו לשלום עם הפלסטינים ולשלום עולמי בכלל, כאשר בנדיטים נאלחים דוגמת ולדימיר פוטין שולטים בחלקים גדולים ממנו. הנה, בימים אלה ממש, אפשר לראות בעיראק את התוצאות של הפנטזיות לשלום עולמי של נשיא ארה"ב אובמה. האומה האמריקנית השקיע שם טריליון מיליארדי דולרים וחייהם של ארבעת אלפים חיילים כי האמינו בשלום העולמי ובטוב ליבם של המוסלמים.

לצערי העמוק אנחנו צריכים להתכונן לרע מכל על גורלם של הנערים הישראלים החטופים.