כשהעלתי לפני מספר שעות את הפתיחה לקדיש של עגנון טרם נודע לי דבר וחצי דבר על הבשורה הנוראה על מותם של שלושת הנערים אשר במותם עוררו את החיים, את הפתיחה לקדיש קראתי לפני ימים מרובים והיום תוך כדי ששכבתי בחדרי, הרגשתי דחף לא מוסבר לפרסם את אותן שורות שכתב עגנון לפני עשרות שנים, לפתע הכל קיבל משמעות מלאת תוקף מחודש.

אתמול ישבתי בלימודים ברחובות, במהלך הקורס צפיתי בוידאו שבו המרואיינת-גיורת ממוצא יגוסלבי- אומרת שהיא מפחדת לאבד את המשפחה שלה, את עם ישראל. מכירי מכירים בי שאני אדם רגשני במקצת ובקלות יתירה מנצנצת לחלוחית של דמעות בעיני, גם באותם רגעים בקורס ניצנצה בי הלחלוחית הלזו, מה עובר על נפש אדם, מה עובר על נפש העם, לך תבין...

עגבניות שרי צומחות אצלי בעדנית במרפסת, עגבניות שרי תמיד מזכירות לי את גוש קטיף, שנקטף בדמי ימיו, מעניין אם גם הילד נחמן קטופא התנבא על כל מה שמתרחש פה עכשיו. יכולני לאמר בוודאות שכואב לי כאבו של עם, של ארץ האבות שועלים הילכו בה, מבכה את בניה מאנה להנחם.חזקה על המת שישתכח מן הלב, ציון בניה אינם מתים לעולם, שכן אינם משתכחים הם ממנה. עורי ישראל, יחי המלך המשיח, פחות מזה,הנחמה לא תהיה שלימה ואמיתית