ראש הממשלה, שר הביטחון, קציני המטה הכללי, אמא ואבא -  תודה לכם, באמת.

לא היה לי מושג שתבחרו בי. מצד שני, בואו נודה, זאת לא הפתעה כזו גדולה. אחרי הכל, הרזומה שלי באמת לא רע. מה, לא סיימתי קורס קצינים? סיימתי! לא הלכתי 90 קילומטרים בעבור כובע אדום? באבו-אבוה הלכתי! לא עשיתי שתיים-שתיים בלבנון? ועוד איך עשיתי! "I have everything it takes", אמרה פעם הפילוסופית של העת המודרנית, ג'נה ג'יימסון, אחרי עוד מבט פתייני ששיגרה לעבר המראה, בין שיא דרמטי אחד למשנהו. הרשיתי לעצמי להיתלות באילנות גבוהים, גבירותי ורבותי, ולצטט אותה, לא מתוך יוהרה – כי אם מתוך הכרה בערך עצמי. זוהי, נכבדי, תמצית המושג "אחריות": אני, גבירותי ורבותי, אחראי לכך שלא תחמיצו את האיכויות בהן נתברכתי. אתם, בתמורה, תעשו "או-אה" מעריץ בתגובה לכל הגיג שלי, ותלכו אחרי באש ובמים. דיל הוגן, לא? אל תטעו בקול היציב ובכריזמה הנוטפת: זהו יום מרגש עבורי, גבירותי ורבותי, ואני שמח שניתנה לי ההזדמנות, בשעה קשה זו, להצעיד את צה"ל קדימה, לנער את החלודה, ולהוליך אותו מאפלה לאור גדול. 

אורחים נכבדים, ראש הממשלה: קצת מוזר שהתעלמתם מהעובדה שיש לי חוש כיוון של כבשה תועה ומבוהלת, קילר אינסטינקט של אחות רחמנייה, ודרגות של סגן כושל על הכתף, אבל בתור אחד ששמו לא הוכתם במלחמה האחרונה, אני בהחלט מינוי ראוי. אתם – וגם אני – יודעים שיש לי את זה. צה"ל, בראשותי, עתיד לעבור מהפכה של ממש. אותנו, גבירותי ורבותי לא יתפסו שוב לא מוכנים. בתור התחלה, כדי שלא תתלוננו שעניינים לא זזים, נבטל באופן מיידי את הפנקס הכחול והאנכרוניסטי שבו מופיעים "ערכי צה"ל". אני יודע שמדובר בלא פחות מאשר חיתוך כואב בבשר החי, אבל כבר שמעתי על לא מעט לוחמים אמיצים שסבלו באמצע ניווט מפרך מתעוקה רקטאלית, והשתמשו בפנקס הזעיר בתור גלגל הצלה אחרון. חברים, אין כמו לנגב עם "דבקות במשימה לאור המטרה". תנסו פעם, תראו כמה זה טוב. אחרי שבמלחמה האחרונה השתנו המשימות אחת לשלוש דקות, הוסרו כל המחסומים הפסיכולוגיים. אתם יכולים לנגב עם הפנקס. יודעים מה? לא יכולים. חייבים! בפקודה! כן, כן, החיילצ'יק בשורה האחרונה, שמריץ דאחקות עם גנץ. גם בעמוד שכתוב עליו "אהבת הארץ". תנגב! מה יש? לא נאה לך? אל תשחק אותה בוק יפה-נפש. מה יש פה לאהוב? את ריח הריקבון שנודף מכל פינה נסתרת? את המערכות הקורסות? את ההוטנטוטים הצעירים שמסתובבים ברחובות, מטילים מורא ופחד, ועושים, סליחה על הביטוי, מה שבזין שלהם? את האין חינוך? האין רווחה? האין הנהגה? האין משטרה? תחושת האין הכללי? "ארץ חמדת אבות", אתה אומר לי? "עם הבחירה"? פחחחחחחחחחח. תיכף תגיד לי גם "עם הספר". תירגע חבוב, לפני שקרפ"ר, או איך שלא קוראים לדוקטור עם הדרגות של התת-אלוף, יעשה לך בדיקת חומרים אסורים בדם. עם הכפפה, מותק. בטח שעם הכפפה! בצבא שלי בודקים הכל לעומק, בלי טיוחים! תנגב, חיילצ'יק! תנגב!! ושכולנו נראה!!  

בקיצור, אורחים אולטרה-מאממים שלי, סוף-סוף יהיה לנו כאן צבא. אני ממנה, באישור שר הביטחון, את בר רפאלי לסגנית שלי. מספיק עם הלחישות בקהל. מה שאתם שומעים. ברשות הפלשתינית חולים עליה. גם אחמדינג'אד מביע עניין. בינינו, זה לא מפתיע. קוזינה-קוזינה הרפאלי הזאת. מה, לערבים אין לב? כשצובטים אותם הם לא מצטבטים? שתדעו: אני אומר לכם בוודאות, ומגובה בהערכת אמ"ן: טילים זה פאסה. כל מה שנדרש כדי להכריע את שכנינו המתחסדים אך שטופי ההורמונים הוא כוסית-על אחת, עם מבט מצועף ו"קיר הברזל" של ז'בוטינסקי בכיס. ושלא תחשבו שלא בחנתי אלטרנטיבות, כמו כל רמטכ"ל מקצוען: ניסיתי לגייס מחדש את דני-דין, שעשה עבודה נהדרת בשנות השמונים, אבל הבן-אלף עושה כסף טוב באפריקה, וציונות כבר לא ממש עושה לו את זה. גם החבר'ה מ"צוות לעניין" יצאו לפנסיה. אפילו "רמבו", המתלהב הזה, מסנן אותי. הכלב הספיק לשכוח מי ארגן לו קאמבק באפגניסטן. חפיף. העולם הוא עגול. עוד נתחשבן. מה הוא חושב, שזה מה שיפיל אותי? שאין לי רעיונות מבצעיים מנצחים? אני, כרמטכ"ל של כ-וווווווו-ל-ם, שרגליו נטועות היטב במסורת היהודית, זוכר עד היום את סיפור שמשון ודלילה, את סאגת יעל וסיסרא... נשלח להם, לדרעקעס, איזו דלילה משלנו, משהו גוטה-גוטה, ותוך חודש – חודשיים גג – היא מוציאה להם מהראש את ענייני הגרעין והדאווין. הם עוד יתחננו לפרקים מוקלטים של "פיק-אפ" כמו עכברים מסוממים. תזכרו מה שאני אומר לכם.  

אורחים נכבדים, ים של עבודה ניצב בפנינו. אתם יודעים, עמוק בלב, שאני הבחירה הנכונה. תודה שנתתם בי אמון. לא תצטערו. רמטכ"ל חזק – לעם חזק. ותזכרו תמיד: לנגב!! לנגב חזק ועמוק, לדחוף את כל הערכים לתחת, ולהקריב. להקריב, גם בלי שום תמורה ממשית, גם אם אין סיבה נראית לעין, גם אם על הכף מוטלים החיים שלכם. להקריב, כי אין לנו ארץ אחרת, ולא צריך יותר שום טיעון. זאת התשובה להכל – מאז ומעולם - ולתמיד. גם אם הביצה מאיימת לעלות על גדותיה ולהציף הכל, אל תשאלו מה המדינה יכולה לעשות בשבילכם, פייגלעך קטנים ותובעניים שלי. תגידו מאה פעמים ביום תודה שאתם כאן, אוכלים חרא ציוני כשר למהדרין, ולא חוטפים נבוט בראש מאיזה נאצי מקועקע, ברומא או בלונדון. תזכרו תמיד, בכיינים פתטיים שלי: זה חרא – אבל שלנו. לפחות הריח מוכר. מי שלא נאה לו – ואני אומר את זה במלוא האחריות - שיעלה על מטוס, ויתחפף. נסתדר פה יופי-יופי בלעדיכם, אוכלי סושי ובוגדים בפוטנציה. מה את מסתכלת עלי ככה, הפרימדונה בשורה הראשונה עם הבוטוקס והמחשוף הענק? שאני לא אשלוף לך מהחפ"ק את הגברת העדינה מחברון, שמונתה לדוברת שלי. היא כבר תגיד לך בפנים, בניגון מוטעם ובפה-מאז'ור, מה אני חושב עלייך.  רגע!!! לא סיימתי!!!!לאן כולם רצים??? בואי, בר. הולכים. אנחנו לא צריכים אותם. שיברחו. נפולת של נמושות. הכי טוב – לבד. ככה זה. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים. חוצמזה, הקוקטייל אצל אבו-מאזן התחיל לפני שעה. אם נמהר, נספיק לבקלאווה. יודעים לעשות ממתקים, הערבים האלה. מה ששלהם – שלהם.