היא עומדת מולי, בתוך מסגרת חומה.

ילדה, עם עיניים מלאות כמיהה וציפייה לחיים.

אבל אני יודעת שהעיניים האלה משקרות,

אני יודעת שמתחת לקוקו והפוני המסודר

ישנם פחדים, חרדות וסיוטים.

היא כמעט מחייכת, אבל היא לא.

היא כמעט עומדת ישר, אבל היא לא.

ולמרות שבוורידים שלנו זורם אותו דם,

אני לא מזהה אותה,

היא זרה לי.

היא מסתכלת עלי במבט עמוק ושואל:

האם עד כדי כך אני רחוקה ממך?