כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    פוסטים אחרונים

    ארכיון

    תגובות (8)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      9/7/14 20:36:

    צטט: סערה בכוס ויסקי 2014-07-09 18:11:23

    חלומות בהקיץ.....(:

    .

    חלומות מתגשמים לפעמים.

      9/7/14 20:34:

    צטט: debie30 2014-07-09 18:06:41

    אולי גם אנחנו נצליח להתעורר מחלום הבלהות הזה לימים טובים

    ;

    נקווה מאוד דבי.

      9/7/14 20:33:

    צטט: cleopatra9 2014-07-09 17:25:37

    חיים, סגנון סיפורך יפה.

    .

    המון תודות קליאו.

    חלומות בהקיץ.....(:
      9/7/14 18:06:
    אולי גם אנחנו נצליח להתעורר מחלום הבלהות הזה לימים טובים
      9/7/14 17:25:
    חיים, סגנון סיפורך יפה.
      9/7/14 16:59:

    צטט: sari10 2014-07-09 13:53:54

    חיים... הסיפור יפה ....
    כמה טוב לגלות שכל זאת היה חלום, אה? חיוך
    הלוואי ויכולנו גם אנחנו היום ...

    .

    תודה שרי כן שיהיה אפילו סיוט אבל בתנאי שלא יהיה  מציאותי.

      9/7/14 13:53:

    חיים... הסיפור יפה ....
    כמה טוב לגלות שכל זאת היה חלום, אה? חיוך
    הלוואי ויכולנו גם אנחנו היום ...

    0

    צו קריאה

    8 תגובות   יום רביעי, 9/7/14, 13:13

     

    http://cafe.themarker.com/image/1676154/

    חזרתי לביתי בשעות אחר הצהרים המאוחרות תשוש לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. היה בדעתי לאכול דבר-מה, להחליף את בגדיי ולצאת לבלות.

    הדלקתי את הטלוויזיה מתוך סקרנות כדי לא להחמיץ את החדשות, שמעתי במהלך היום ששוגרו טילים מעזה על ערי הדרום מזה זמן, וכי אתמול החלו השיחות להפסקת אש בעוד אנו טרם הגבנו.

    למרות זאת הייתי משוכנע שהכל חלף מאחר ובחלונות הגבוהים שלנו דיברו על תגובה בבוא הזמן המתאים.

    ממש כמו דברי בשאר אל אסאד הנשיא הסורי, לאחר השמדת הכור האטומי שלו. הרהרתי בציניות בעודי צופה במסך הטלוויזיה שהחל לגלות סימני חיים. לפתע לתדהמתי צפיתי בתמונת התקהלות של קהל עזתי סביב מכונית בוערת. מכוניתו של ראש הזרוע הצבאית של החמאס, מר ג'עברי עליו השלום. הייתי מרותק לסצינה ההיסטרית הזו, וידעתי כי הלילה אני נשאר בבית.

    ככל הנראה נמנמתי על הכורסה מול מסך הטלוויזיה הדולק, כאשר טפיחות רמות על דלת הכניסה לדירתי העירוני.

    'בסדר, בסדר אני בא לפתוח,' קראתי בקול רם בדרכי לדלת הכניסה למעוני. פתחתי אותה לרווחה ועמדתי מול שני אנשים צעירים וכעוסים.

    'כן מה הדבר, מה אתם מחפשים בדיוק?' שאלתי אותם בטוח כי מדובר בטעות באיתור כתובת ותו לא.

    'אתה לוי כהן לא כן?'

    'כן זה אני,' השבתי תוהה מה שני הצעירים רוצים מחיי.

    'זה צו הקריאה שלך,' אחד מהם השיב לי והגיש לי גיליון נייר. 'חתום כאן,' הוא הוסיף. 'עליך להתייצב בתוך שעה בנקודת האיסוף שלך.'

    'מה, זו חייבת להיות טעות, אתם יודעים בן כמה אני?'

    'אף אחד לא שאל אותך בן כמה אתה, זה צו הקריאה שלך ואתה חייב לציית לו.' הוא השיב לי בכעס בעודו פונה לי עורף, והוא ובן לווייתו ירדו במדרגות ופנו לדרכם.

    נבוך ומבולבל עמדתי על מפתן ביתי, בוהה בשני הצעירים הולכים ומתרחקים עד שיצאו מתחום ראייתי.

    חזרתי לחדר המגורים וקראתי את צו הקריאה והבנתי היכן אני צריך להתייצב, וכי אין לי שום ברירה אחרת מלבד לארוז כמה חפצים ולהגיע לשם.

    כחמישים דקות לאחר קבלת צו הקריאה הגעתי לנקודת האיסוף, היו שם מספר אזרחים הרבה צעירים ממני אולם אף אחד מהם לא הופתע לראותני ולא תהה מה אנ עושה שם. לפני שהספקנו להחליף מלה בודדת אחת הגיע אוטובוס, והתבקשנו לעלות עליו. לאורך כל הנסיעה הרדיו ניגן בקולי קולות שירים פטריוטיים מבעד הרמקולים הרבים, ולא הייתה שום אפשרות לשוחח, ובתוך זמן קצר יחסית הגענו ליעדנו הראשון. ירדנו מהאוטובוס כל אחד מאתנו עם מטלטליו והוכנסנו לתוך אולם גדול מידות. כמה תריסרי אנשים צעירים בבגדים אזרחיים כבר היו בו; מיד החלה חלוקה של מדי ב', נשק ותחמושת לכל אחד מאתנו. ללא בזבוז זמן החלפנו למדי ב' ואת בגדינו האזרחים ושאר חפצינו האישיים הכנסנו לתרמילים שנשאו את שמות כל אחד מאתנו. מספר חיילים בשירות סדיר אספו את התרמילים שאוחסנו השד יודע היכן, לא טרחתי אפילו להעיף מבט להיכן הם סחבו את התרמילים.

    התחושה באותם רגעים הייתה כמו לאחר צניחה ראשונה, כאשר מקפלים את המצנח על הקרקע לאחר נחיתה בטוחה. אתם יודעים במעין תגובת דחיפות אוטומטית ללא מחשבה, מלבד ביצוע מספר תנועות שתורגלו במיוחד למצב המסוים הזה.

    לאחר כמחצית השעה הושלם השלב הזה והופיעו שוב החיילים הסדירים וחילקו לנו עלונים ותצלומי אוויר. קצין בכיר הופיע ועלה על במה קטנה בקצה המרוחק של האולם. הוא דיבר אלינו אך לא יכולתי לשמוע דבר, ראיתי רק את שפתיו נעות. זה לא היה כל כך קריטי מאחר וקראתי את העלון והעפתי מבט או שניים בתצלומי האוויר, ולא הייתי זקוק לכל הסבריו של הקצין הבכיר הזה.

    הוטלה עלינו משימה מסתבר, לנחות מהים ולחדור לעיר עזה. בתצלום האווירי הופיעו רחובות העיר שבהם עלינו לנוע ולצוד בשעות ליל את משגרי הטילים. בעוד הפצצות חיל האוויר שלנו ישמשו כחיפוי מעל. אנו אמורים לנוע כמובן בחוליות של שלושה ברחובות עזה הריקים, במרחק מה מהאתרים שיופצצו.

    חולקנו לחוליות של שלושה ומונו מפקדי חוליות ומיד לאחר מכן עלינו על אוטובוסים ונסענו לנמל אשדוד. אני מניח שנרדמתי מהרגע שהאוטובוס החל לנוע.

    בנמל עלינו על נחתת נושאת רגלים ויצאנו עימה לשיוט בים הרחב. היה קור אימים ולא ניתן היה לגעת באף חלק מתכתי ביד חשופה, או לשבת על רצפת הנחתת. עמדנו צפופים כמו דגים מלוחים בחבית ממתינים בקוצר לסוף השיוט המחליא הזה, אשר גרם לכל אחד ואחד מאתנו את התחושה כי הוא עומד להקיא בכל רגע.

    לאחר שעה ארוכה התקרבנו לחוף. מפקד הפעולה הרים אצבע מורה לפיו, בפקודה אילמת לשמור על שקט. נחתו בזהירות רבה בחוף השמם, בעוד הפקודות לירידה מהנחתת הועברו בתנועות ידיים. התפזרנו מיד כאשר כל חוליה נעה ליעדה. אני נעתי לצד שני חברי החוליה שלי לכיוון הרחוב שהיה עלינו לנוע בו. החשיכה הוארה מדי פעם על ידי התפוצצויות. רעמי ההתפוצצויות ורעשי המטוסים מלאו את האוויר והחרישו אוזניים.

    נענו לאורך הרחוב כאשר אנו נצמדים לצד קירות הבתים ולצללים במשך זמן מה וכאשר כמעט הגענו למרכז העיר הבחנו בצמד מחבלים נושאים טיל בידיהם. פתחנו באש אך מיד נפתחה עלינו אש מאחד הבתים. נדחפתי לאחור מאחר ודבר מה פגע בי וכמעט הוטלתי לאחור, מחשבות טורדות התרוצצו במוחי, אך הצלחתי לקום על רגליי...

    התעוררתי מבוהל על הכורסה מול מסך הטלוויזיה הדולק, בעוד חתולי הפרסי אחמדניג'יאד רובץ בחיקי. הא כנראה קפץ עליי השובב.

    © חיים קדמן 11 לנובמבר 2012 – כל הזכויות שמורות.

    דרג את התוכן: