*ימי הולדת הם הימים הקשים ביותר שלי*

ציפיות וחוסר ציפיות נרקמים ביחד,

אכזבה מול שמחה אמתית,

הידיעה שכדי להיות מאושרת

כל חתיכה בפאזל שבי היא עולם ומלואו,

ואני לא יודעת אם אצליח לרצות

את כל החתיכות שבתוכי ביום אחד.

העבר רודף אותי גם כאן,

מזכיר לי את הבדידות המוחלטת שהייתה,

שנים שלא היה לי אפילו אדם לדבר איתו,

בטח שלא לחגוג איתו,

הילדה הקטנה והנערה הצעירה

שאף אחד לא רצה לחגוג איתן

נמצאות כל יום הולדת,

מתפלאות שלמישהו אכפת

מהקיום שלי,

שמישהו יכול לאהוב את מי שאני.

וההורים..

שניסו תמיד לפצות על זה

שאין לי עם מי לחגוג,

והיו בטוחים שכסף ימלא את החלל,

מתנה יותר גדולה ועוד אחת מטורפת,

זה לא מה שימלא את הריק,

זה לא מה שייתן לי את השקט הפנימי.

זה לא מה שאני רוצה.

הצורך הרגשי הוא אחד-

להרגיש נאהבת.