שיח ציבורי, מעצם אופיו ההמוני, הוא אף פעם לא דיון אינטליגנטי במיוחד. אבל הסיסמאות והעדריות הממלאים את השיח הציבורי בימי המלחמה יכולים להעיד על ירידה כללית ברמה האינטלקטואלית של ההמון. מעל לכל זוהי עדות לכישלון של מערכות החינוך שלנו שלא מלמדות את הפרט לחשוב, לנתח, להטיל ספק ולשאול שאלות. כשהפרט לא יודע לעשות את הדברים הללו, הוא מצטרף לאיזושהי קבוצה, בולע את סיסמאותיה ומקיא אותן חזרה על הרשתות החברתיות, על הפורומים ומערכות התגובות ועל הרחוב.
השמאל לא מפסיק לצווח על ה"טבח" הנוראי שמתרחש בעזה, על כך שהימין רוצה את המלחמה ומלבה את הלהבות בשביל רווח פוליטי, והגדעון לויים של הארץ בוכים על כך שירוט טיל של חמאס זהו פשע מלחמה, ואיך אנחנו מעזים להתגונן. וכמובן הנחת היסוד הראשית היא שאנחנו טועים, אנחנו אשמים, כן, הם יודעים שחמאס מבצעים פשעים, אבל אנחנו לא יכולים לחנך את חמאס. שם המשחק הוא "רלטיביזם". אני מגנה את העוולות שהצד שלי עושה, אבל מפנה את גבי לעוולות שכל יתר העולם מבצע – גם כשהעוולות הללו מבוצעות כלפי. זהו לא ליברליזם – זוהי מחלת נפש. ליברל אמיתי לא מפלה בין עוולה לעוולה ולא מאמין שפשע אחד מנקה פשע אחר.
הימין, כמו בימין, פשוט יורה גזענות, הכללות ובורות לכל עבר, כמו פתח ביוב שעלה על גדותיו. לימין אין ספק מי הוא האויב – "הערבים". ואין לו ספק מה צריך לעשות – "להיכנס בהם". כשאתה אדם פשוט אתה מעדיף להאמין ב"אמיתות" פשוטות כאלה. למי יש זמן לנתח? הרבה יותר קל לחלק את העולם ל"רעים" ו"טובים", ומי הם הרעים? כל מי שהוא לא אתה, כמובן. "הערבים" שרוצים להרוג אותנו, "האירופאים" שהם כמובן אנטישמים ולכן מי צריך להקשיב להם, "האמריקאים" שרק רוצים נפט ולא אכפת להם מישראל. איזה מזל שאנחנו עם שלם של שמשונים, חוץ מכמובן השמאלנים שהם עוכרי ישראל ובוגדים. ואלה כמובן אותם אנשי ימין שהביעו זעזוע מרצח נער ערבי, יום אחרי שהם בעצמם קראו לנקמה. (כן, אני יודע, לא לזה התכוונתם. התכוונתם נקמה נקייה יותר, הומנית יותר. הפצצה של שכונה זה הרבה יותר נקי. כשהעשן מתפזר תמיד אפשר לקרוא לגופות "טרוריסטים שמסתתרים מאחורי אזרחים".)
מה אם שני הצדדים צודקים, לפחות במידה? מה אם חמאס הם באמת סוג של מפלצות, שרוצים להשמידנו ויורים עלינו טילים מאחורי מגנים אנושיים – וגם ממשלת ישראל מעדיפה לשמר את הסטאטוס קוו ואת הסכסוך כדי לא לוותר על רעיון ארץ ישראל השלמה, כי כוחות הימין המשיחיים רוצים לבנות עוד התנחלויות מתוך החלום שיום אחד יבוא אותו משיח – סופר יהודי – ויגרום לכך שכל בעיותינו יפתרו?
מה אם העוצר על הרצועה מוצדק ונכון כי חמאס מנצל כל שנייה של שקט כדי להתחמש ולנסות להוציא פיגועים לישראל – וגם ממשלת הימין חיבלה במכוון בשיחות השלום האחרונות כדי, כמו ששרים בימין מתבטאים בעצמם, "להוציא אותנו ממנטאליות אוסלו"? מה אם ההכרזה של בנט "תם עידן אוסלו" הייתה בעצם המטרה העליונה שלו ומה אם הוא ידע מה יהיה המחיר?
מה אם החמאס ויתר אויבנו רוצים להרוג אותנו ואת ילדינו רק בגלל ש"העזנו" להיוולד יהודים ולדרוש את עצמאותנו – וגם בצד השני יש ילדים שכל פשעם הוא להיוולד למקום הלא נכון בזמן הלא נכון, וגם הם רוצים חיים, עצמאות ותקווה לעתיד?
מה אם זועבי היא חיית אדם, פרוצה פוליטית שבוגדת בבוחריה ומנסה להפיל אותנו מבפנים תוך שימוש ציני בערכי הדמוקרטיה שלנו – וגם ישראל באמת מפלה נגד מגזר שלם, לא מקצה כסף לחינוך ותשתיות במגזר, ומעלימה עין מפעולות תג מחיר, מגזענות ברוטלית וקריאות בסגנון "מוות לערבים"?
מה אם ארץ ישראל שייכת לעם היהודי מבחינה היסטורית, ועם לא יכול להיות כובש בארצו – וגם ישנה אוכלוסיה אזרחית גדולה שחיה תחת כיבוש צבאי, חסרי זכויות, חסרי הגדרה וחסרי תקווה לעתיד?
מה אם הכיבוש הוא באמת סתם תירוץ כדי לנגח את ישראל, מדינות ערב משתמשות בפלסטינאים כדי להחלישנו ולא באמת אכפת להם מהם – וגם אם זה נכון, ונראה שזה עובד, אז סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי?
מה אם לכל אחד מאיתנו יש קול ודעה וזכות להשמיע את קולו – וגם לא כל הקולות והדעות ראויים שיישמעו?
מה אם הסכסוך הזה מורכב יותר מסיסמא זו או אחרת של צד כזה או אחר, ומה שלא הולך בכוח לאו דווקא הולך ביותר כוח? מה אם דרושים לנו שיקול דעת וערמה? מה אם האופציות הן לא רק שלום חם ואוהב או מלחמה פעילה? מה אם היינו פועלים מהשכל ולא רק מהבטן?
מה אם אנחנו צודקים אבל לפעמים בחיים לא מספיק להיות צודק וצריך להיות גם חכם?
ומה אם מחר נגלה שטעינו? |