זה נכתב בינואר 2009 ואנחנו עדיין דורכים באותו מקום בדיוק. שום דבר לא השתנה. אבל גם אצלי שום דבר לא השתנה ועדיין מאמינה שאפשר אחרת לא הייתי יכולה לחיות על פני כדור הארץ . התקווה נותנת לי כוח. המחשבה שמתי שהוא המובן מאליו שזה פשוט לחיות יהיה מובן גם לרעים שבינינו. ותקראו לי נאיבית אם תרצו, אני אשא את התואר בגאווה.

בואו נחליף את הנשק בפרחים

אני מנסה לרומם את רוחי, לחשוב חיובי, לנסות לשדר עניינים כרגיל. אבל אני לא יכולה לשקר לעצמי. קשה לי, קשה לי עם כל הדם שנשפך, קשה לי עם הסבל של המלחמה הזאת וכל מלחמה אשר תהיה, קשה לי עם חוסר האונים שאני נמצאת בו ללא יכולת לצעוק, לזעוק : די! מספיק! אין טעם לכל הסבל הזה.

אבל אני לא יכולה. ולמה? כי למרות הסבל שהמלחמה הזאת גורמת לכולנו, אני חושבת שאנחנו צודקים. כי אני חושבת שיש לנו זכות כיהודים קודם כל לחיות במדינתנו כי אין לנו מדינה אחרת. יש לנו זכות לחיות חיים נורמליים כמו כל העמים. נכון, גם לפלסטינים ולכל אדם בעולם יש את הזכות הבסיסית לחיות בשלום ובשלווה. אז למה זה כל כך קשה? למה הדבר המובן מאליו הופך לדבר בלתי מושג?

למה צריך להקריב קורבנות לשם אדמה, דעה, דת, כסף, שליטה? לפעמים נראה לי שרק אני מבינה את זה ואחרים מקבלים את זה כעובדות החיים. לא, זה לא עובדה. ואני לא נאיבית. לחיות חיים שלווים זה הדבר הנכון. לחיות במלחמה זו הטעות. המלחמה לא נכפת עלינו. אנחנו כבני אדם בוחרים בדרך הזאת.

למה אנחנו כבני אדם בכדור הארץ נותנים לכוחות הרשע להשתלט על העולם? להוציא אותנו מהאיזון. למה להם יש כביכול יותר כוח?

אני חושבת שכוחות הטוב והאכפתיות צריכים להתאחד בכל העולם ללא הבדל דת, גזע ומין וכקול אחד ולצעוק די! די! די! ולהפוך את האותיות של די ל-יד. כן, נושיט יד אחד לשני, נחזיק חזק כל כך שאף אחד לא יוכל להפריד בינינו. ניצור מעגל של כוח חיובי, כוח ואנרגיה שישלוט בעולם ההזוי והלא הגיוני הזה. הרי אנחנו הרוב, אנחנו האנשים הטובים אנחנו הרוב, רק מה, לא שומעים אותנו, כי מעשים טובים הם פחות תקשורתיים, פחות מעניינים. 

בואו נלחץ ידיים כולנו, כל מי שחושב שחיי אדם שווים יותר מכל דבר אחר בעולם ומאמין שיש מקום לכולנו על כדור הארץ, לכל הדעות, לכל הדתות, לכל הצבעים ואם יש חילוקי דעות ניתן לחפש פתרון ללא שפיכות דמים וקורבנות.

אין סיבה בעולם ששווה מוות של ילד, של כל ילד בכל מקום בו הוא נמצא. זכותו לחיות, לשמוח, ללמוד,לגדול ולהזדקן.

אני מאמינה שיש לנו סיכוי כי אני מאמינה באנשים הטובים, אני מאמינה בכוחות הטוב ולא מוכנה לוותר על עולם טוב יותר.

בואו נחליף את הנשק בפרחים. ביחד נוכל להגשים את החלום.