הרומן שלי עם הלילה התחיל כשהייתי בת 15, הייתה לי מרפסת עם ספק גדר ספק חומה מסביבה,

ועברתי כמה טראומות באותה שנה שלא נתנו לי לישון,

הייתי מתיישבת על החומה, מתבוננת בכוכבים ובירח וכותבת עוד שיר ועוד שיר.

כל ערב הייתה מגיעה חברה והיינו יושבות במרפסת שלי- היא ניגנה ושרה לי שירים שכתבה והלחינה באותו היום,

ואני הייתי מקריאה לה את שלי ואחרי היינו מעשנות כמה סיגריות עושות איזו שיחת נפש של חצי שעה ואז היינו נפרדות כל אחת הייתה יוצרת את שלה בתוך הלילה.

היום התרחבתי- אני כותבת גם סיפורים ועובדת על ספרים, מציירת, מפסלת, רוקדת, סורגת, מכינה תכשיטים- אבל המוזה והרעיונות ועיקר היצירה- בלילה.

למדתי להינות  מהשעות האלה,

כשכולם ישנים,

והשקט עוטף אותך,

למחשבות יש יותר מקום,

לשיחות נפש יש פתח להתקיים,

אולי זה הרגל אבל..

ללילה הקסם והאנרגיה הזו,

שאין בשארית שעות היום,

ואת מוצאת עצמך

ברומן עם הלילה,

מין דואט כזה,

שרגע אחד הוא משפיע עלייך

ורגע אחד נדמה שאת נוגעת בו.