אני במקור מאשכול, או בכינוי שכולכם מכירים - "עוטף עזה" (מאז ההתנתקות), משפחתי גרה פה, חלק מחבריי כאן, כאן גדלתי וכאן ביתי. אתמול נסעתי מתל אביב לבאר שבע לחתונה של חבר, כל הדרך פחד אלוהים, חצי דרך אזעקות בלתי פוסקות. בחתונה עשינו שמח לזוג שנקלע למצב מבאס, והרב שחיתן אותם לא הפסיק להודות שוב ושוב לאורחים שהגיעו. בלילה, נסעתי לבית הוריי באשכול. 20 דקות מהבית, בערך טיפה אחרי אופקים התחילו הבומים. 3 בלילה, רק אני על הכביש, אני והבומים. הלב דופק ואחרי כל בום אני מגבירה עוד את מהירות הנסיעה (הגעתי ל140). ככל שאני מתקרבת לביתי קצב הבומים מתגבר. מעולם לא חשתי כזו הקלה להכנס הביתה.
זו לא פעם ראשונה שאני בבית כשיש תקיפות, שנים שאנחנו סובלים מזה, אבל זו פעם ראשונה שאני באמת פוחדת. שנים שאני גרה עם ה"צבע אדום", למדתי בספיר עם "צבע אדום", יצא לי כבר לברוח מטילים בשנים שקדמו לכיפת ברזל ו"נפילה" היתה עניין ודאי. אם זה ברגל בזמן לימודים או במושב ואם זה ברכב באזור שדרות כשטיל עשה את דרכו אלי ונחת בתעלה בצידי הכביש שניות אחרי שחלפתי שם. בכל זאת, מעולם לא הייתי היסטרית ולא חרדתית.... החודש משהו השתנה. דווקא אחרי שחוויתי אזעקות בבאר שבע, בחולון ובתל אביב, באתי הביתה והבומים פשוט בלתי נסבלים. יש לי צלצול באוזניים, נשבעת. כן, עד כדי כך, כואבות לי האוזניים. אנחנו שומעים פה את הטילים שלהם, את היירוטים ואז את הבומים של התקיפות של צה"ל. כך שאין הפסקה, אין מנוחה, רק בין בום לבום. אחת לכמה בומים גם החלונות רועדים (סימן שזה היה קרוב), לפעמים כל הבית רועד (סימן שזה היה ממש קרוב). אחרי מטחים שלהם, שומעים את מטוסי ומסוקי הקרב של צה"ל באוויר, ואז יש סוג אחר של "בומים". אחרי כל בום שומעים איך המטוס חג ועושה סיבוב כדי לחזור ו..."בום".
מהרגע שהגעתי לכאן אתמול לפנות בוקר, עד עכשיו, לא עברו 5 דקות בלי "בום" כלשהו. זה לא נורמאלי, זה פסיכי לגמרי, זה בלתי נתפס ובלתי נסבל. גם פוסט באורך דוח המבקר לא יכיל בכתב את מה שאנחנו עוברים פה. מי שלא מבלה כאן יממה ומעלה לא יבין, עם כל הכבוד לכתבים שבאים לכאן לשעה ונסים על נפשם. אחותי אמרה לי שהשיטה היא לשים מוזיקה באוזניות, כדי לא לשמוע את הבומים "הרגילים", ואז נשארים רק עם אלו שמרעידים את הבית. אתם קולטים בכלל?
מי שיכל ברח - יותר ממחצית האזור ריק. בעיקר משפחות עם ילדים קטנים. כל מי שמצא לעצמו סידור, על פי יכולות כלכליות: חלק נסעו לנופש הרחק מהטילים (בערבה), או בחו"ל. חלק נסעו למשפחה/חברים בצפון. היתר משתדלים לא להתרחק מהבית ויוצאים לעבודה בפחד וחששות. כל טריקת דלת מקפיצה, כל אופנוע שעובר מרעיד את הלב, ואני? אני חושבת כל הזמן על הילדים. אם אני כבר חרדתית והבומים האלו עושים לי רע ומוציאים אותי מאיזון, אז מה עובר על הילדים? אני כל כך שמחה שאין לי ילדים שצריכים לחוות את זה, איזה מזל. יש פה ילדים שלא מפסיקים לרעוד ולבכות בכל בום, כאלה שמסרבים לצאת מהממ"ד ועוד ועוד.
זה פשוט נורא!
לא רוצה כניסה קרקעית, זה מפחיד אותי יותר מהבומים. לא רוצה עוד אבידות של חיילים, לא רוצה להכיר עוד משפחות באירועים של משרד הביטחון. שבת שלום? לא יודעת כמה נכון להגיד כזה דבר בכלל |