כותרות TheMarker >
    ';

    שיר/סיפור/ציור

    0

    לא המצאתי שום דבר

    40 תגובות   יום ראשון, 13/7/14, 16:17

     

    ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

    ^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^

     

    לא אכתוב על המצב בארץ ...אין לי אלא לומר שכולי תקוה שיחזור השקט לכל המקומות ואנשים יחיו בשלווה ובשקט. ומהר ככל שניתן.

    הפוסט הולך להיות משהו מאד פרטי...שאין לי מושג לאן הוא יתפתח כי הוא עמוס וטעון מדי כדי להעלותו על הכתב. וכמו שאני מכירה את עצמי המילים נבלעות לי בין השורות ולא תמיד מצליחות להסביר אפילו לי מה רציתי לומר....

     

     

     


    אז מהתחלה ...

     

    ''

     


    לא המצאתי שום דבר...היו לפני ויהיו אחרי...

     "ילדים"  שמרוקנים את בית הוריהם...למסלול הזה אין קיצור דרך ואי אפשר לבחור מסלול מחודש.

    שם הספר המונח מולי ברגע זה "איך רוקנתי את בית הורי"/ לידיה פלם. מתורגם מצרפתית. גם שם יש ילדים כאלה. ומישהי טרחה וכתבה זאת בחן ובאומץ . בישירות מצמררת. כמו שאני אוהבת. לפחות כמו שאני מתרשמת בהצצה מהירה.

     

    היו ימים שעבדתי בחנות ספרים. חברה הזמינה לאחותה ספר זה. ידעתי שהן מטפלות במסירות באם שימיה ספורים. ברגע ראשון חשבתי שזו בדיחה משפחתית צינית ,אחת מרבות שהתרוצצו ביניהן כמו במשחק פינג פונג שלא הכרתי עדיין את כלליו.

     

    הזמנתי את הספר והוא אפילו הגיע לחנות על מאה עשרים וחמישה עמודיו שגומעים בשלוק למרות הנושא.

    מודה שלא גמעתי אותו ולא התקרבתי אליו. למה להקדים את המאוחר? בין כה וכה המאוחר מתקרב גם בלי להתערב...

     

    בינתיים אימן נפטרה. ובשיבה טובה. מותירה אחריה שובל ארוך של סיפורים ואגדות מימים של טרום מדינה עם פוסט טראומה של מדינה ששינתה פניה לבלי הכר. ביתה התרוקן מיושביו מבאיו ומחפציו. ראיתי את שתי האחיות עומלות וטורחות ממיינות תורמות ובעיקר זורקות חיים שהיו על פני האדמה. התרוצצו ביניהן בדיחות מהסוג השחרחר. המח השמאלי שלי רק קלט והרגיש מרחוק את המראות והימני חשב לו מחשבות משלו. לפעמים הפוך. בלי קפה.

     

    והנה השבוע הייתי גם בסרט הזה.

     

    הורי עברו לבית אבות ואמהות. בית המאכלס גם כאלה שהם לא אבות ולא אמהות ורק הגיעו לגיל שזהב בין שיניו ובכתריו. ואנחנו השלושה... שתי בנות ובן מפנים מארבעים מטרים רבועים ( גם אלכסון אחד היה) את תכולת המקום בו גרו בשנים האחרונות.

     

    ביום שאחרי יכולה רק להתבונן שוב בכריכה של הספר בסלחנות ובחיוך של מי שהיתה שם.

    ולהגיד לכם משהו?

    מה לא היה שם? הכל מכל! עולם ומלואו! בעיקר העיפו אותי המחשבות והפחדים אם אעולל זאת לילדי שלי...

    מבטיחה לעצמי מול קבל עם ועדה בזה הרגע, שאשתדל לפנות מביתי את כל המאגרים המיותרים!

     

    בחיי שאשתדל..כל פעם עוד ועוד...זה פשוט בלתי נסבל להתעסק עם דברים שנס ליחם ונושאים רק זכרונות ומה שאני חושבת שמרכיבים את זכרונותי וילדותי הנשכחת.

     

    ברור לי שילדי יאמרו עלי שהיו לי כוונות טובות אבל לא התאמצתי די כי בכל זאת הרוב יושלך מחוסר ענין לציבור.

    ואם בענין עסקינן...לפעמים מתגלות תמונות וזוויות נוספות שלא ידענו על הורינו עובדה הזורקת אותנו למקומות חדשים...וואלק...

    וכמובן השאלות המוסריות מציצות מבין הכליות והמוסר שלהן...

    איזה מסמך לפתוח ואיזה מכתב לקרוא ואיזו תמונה לראות...

    מה עושים עם כל המידע החדש ישן שנחשפתי אליו.. 

    שאלתי את עצמי באיזו זכות אני עושה זאת...

    והתחבטתי קשות באם אשליך זאת או  אגרוס...אולי למסגר? מה עלי לעשות בדיוק?

     

    מה לעשות? ברגע זה להעמיד עוד מכונת כביסה של מגבות ומצעים שאחלק...המכבסה בפעולה משעות הבוקר...ומה עוד לעשות? לעשות...רק לעשות...וכמה שיותר...כרגע...

     

    כדי להתחיל לארגן את מחשבותי ולשתף מה התחולל בי בימים אלו, אצטרך כנראה להוציא חלק ב' לאותו ספר שבעצם רק הערב אתחיל לקרוא...יש לי הרגל מגונה שכל ספר אני מתחילה לקרוא מהסוף ולכן בחרתי לצטט את סופו של הספר:

     

    "ריקון ביתם של נפטרים מחדד את מבחן האבל, מדגיש את כל מאפייניו. משימה זו חושפת, כמו ניתוח כימי, כל חלקיק ולו הקטן ביותר של ההיקשרויות שלנו, של הקונפליקטים שלנו, של ההתפכחויות שלנו. אפילו אותם אבלים שמזמנים מרוקנים מקצועיים אינם יכולים להימנע מן הזיכרון שלהם ולא מכאבם. כל אחד שוקע בו. אך עת לבכות ועת לשחוק.

    לאחר ששהתה במהלך חודשי החורף מתחת לאדמה, חוזרת פרספונה אל אור השמש וזורעת את השדות ואת המטעים. פרחים ופירות נולדים מחדש. לא טוב להסתגר במלנכוליה.

    אין לי חשק לסיים את הספר....."

     

    וכך היא סיימה בלי חשק...

     

    ''

     

    ''

     

    ''

     

    וגם זאת אני מרגישה צורך להוסיף...

    דרג את התוכן:

      תגובות (40)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/7/14 09:41:

      צטט: alxm 2014-07-22 08:27:12

      אל תשלכנו לעת זיקנה .... האדם הוא תבנית נוף מולדתו משוואה דו כוונית תבנית נוף מולדת הינה האדם

       

      זה נכון אבל לא גורף לגבי הדו-כיווני...וכן שלא נשליך ושלא נושלך לעת זיקנה...תודה שבאת:)

        22/7/14 08:27:
      אל תשלכנו לעת זיקנה .... האדם הוא תבנית נוף מולדתו משוואה דו כוונית תבנית נוף מולדת הינה האדם
        19/7/14 23:15:

      צטט: צבע השרב 2014-07-19 20:09:44

      לחבק אותך ולשקוט... זה מה שאני מרגישה עתה
      אחרי קריאת הפוסט הזה

       

      תודה כל כך ...זקוקה לזה מאד , מרגישה את החיבוק השקט שלך ♥

        19/7/14 20:09:

      לחבק אותך ולשקוט... זה מה שאני מרגישה עתה
      אחרי קריאת הפוסט הזה

        19/7/14 11:32:

      צטט: yael~ 2014-07-18 23:41:07

      לפרק חיים שלמים בכמה ימים....לא קל

       

      במקרה שלנו זה היה ממש כך...אכן לא קל ומצד שני מרגישים הקלת מה אחרי...השלמה...הבנה...הכנה לפרק אחר...

      תודה יעל!

        18/7/14 23:41:
      לפרק חיים שלמים בכמה ימים....לא קל
        18/7/14 19:08:

      צטט: חניכהן צדק0 2014-07-18 14:59:13

      אופפפפפפ החיים מזמנים ומזמנים אבל לא מכינים אותנו לשום דבר....ועד שאתה מבין זאת אוספים שלדים בארונות וחפצים שונים ומשונים. שנדע רוגע חגית

       

      תודה חני...החיים זו הרפתקאה עד שנגמרת...שבת שקטה כמה שאפשר...אמן!

        18/7/14 14:59:
      אופפפפפפ החיים מזמנים ומזמנים אבל לא מכינים אותנו לשום דבר....ועד שאתה מבין זאת אוספים שלדים בארונות וחפצים שונים ומשונים. שנדע רוגע חגית
        18/7/14 08:50:

      צטט: זמן השיכור 2014-07-17 20:27:56

      ריקון הבית גורם להתמודדות עם האבל ברזולוציה של מילימטרים..

       

      התמודדות ומפגש עם כל כך הרבה רגשות שצפים ועדיין מעובדים...תודה זמן השיכור!

        17/7/14 20:27:
      ריקון הבית גורם להתמודדות עם האבל ברזולוציה של מילימטרים..
        16/7/14 10:56:

      צטט: ד ר ו ר 2014-07-16 10:36:52

      וואו. עוד לא נדרשתי לזה בעצמי, אבל אכן נראה כמו חלק בלתי נפרד מהתהליך.

       

       

      גם זה דרור עצב עצוב וגם עצב חשוף שפוגש אותנו באיזשהו שלב בדרך כלל...כשצעירים לא מתעסקים עם זה...

      תודה !

        16/7/14 10:36:
      וואו. עוד לא נדרשתי לזה בעצמי, אבל אכן נראה כמו חלק בלתי נפרד מהתהליך.
        16/7/14 07:12:

      צטט: צביקה פרל 2014-07-15 23:53:48

      נפלאות הרפואה ואכזריותה

       

      אוך..יש המון אמת בשלושת המילים שלך...תודה צביקה ושנדע עוד הרבה ימים מופלאים!

        16/7/14 07:08:

      צטט: צבי קירשטיין 2014-07-15 22:51:28

      אני חושש איזה סיוט צפוי לי שאצטרך להגיע לבית אבות כזה.מי יזכור אותי ? ומי יבקר אותי? אין לי ילדים ואין לי משפחה .היום אני סובל מהרגל ...ומה אעשה שם ?אשכב במיטה ..אשב בעגלה ..ואולי עוד אקבל סטירות לחי מהמטפל...ולמי אתלונן?

       

       

      צבי יקר,  יש הרבה אנשים טובים בעולם גם אם אין לך ילדים, גם לא כל הילדים טובים להוריהם  ולא כל המטפלים מתאכזרים ומתעמרים בזקנים....

      קשה לי לצייר זיקנה בצבעים חיים ומשמחים וזה מאיים על כולנו לאבד את החיות והחיוניות...כל עוד אתה צלול

      אתה יכול לשמח את עצמך ולמצוא ענין בהמון דברים גם בגיל מבוגר...חוצמזה יש עוד זמן לחיות ולהנות מהיש!

        15/7/14 23:53:
      נפלאות הרפואה ואכזריותה
        15/7/14 22:51:
      אני חושש איזה סיוט צפוי לי שאצטרך להגיע לבית אבות כזה.מי יזכור אותי ? ומי יבקר אותי? אין לי ילדים ואין לי משפחה .היום אני סובל מהרגל ...ומה אעשה שם ?אשכב במיטה ..אשב בעגלה ..ואולי עוד אקבל סטירות לחי מהמטפל...ולמי אתלונן?
        15/7/14 21:12:

      צטט: kimchid 2014-07-14 23:35:39

      ספור חיים טעון... שיש לו הרבה שותפים בין הקוראים כאן ללא ספק... ומי שלא חווה אותו עד כה, יגיע אליו בהמשך... כאב בלתי נמנע... חזקי ואמצי!!!

       

       

      מאד נכון דניאל יקר ...♥

        15/7/14 21:11:

      צטט: אבגי-כהן 2014-07-14 22:19:52

      מרגש! ומעורר הרבה מחשבה.

       

      תודה גלית יקרה!

        14/7/14 23:35:
      ספור חיים טעון... שיש לו הרבה שותפים בין הקוראים כאן ללא ספק... ומי שלא חווה אותו עד כה, יגיע אליו בהמשך... כאב בלתי נמנע... חזקי ואמצי!!!
        14/7/14 22:19:
      מרגש! ומעורר הרבה מחשבה.
        14/7/14 11:03:

      צטט: אסנת גזית 2014-07-14 10:38:29

      עצובונוגע... כמה הוטמע באותם חפצים, רמזים למי הם, ומכאן אולי - מי אנחנו...

      תודה יקירתי ... הכל נטמע מזה ומזה...יום טוב ושקט!
        14/7/14 11:02:

      צטט: בת יוסף 2014-07-14 09:16:44

      לא פשוט כלל לפנות חפצים המזכירים אירועים שהיו חשובים ליקירים לנו.

       

      לא פשוט וקשה מכל הבט...תודה בת יוסף!

        14/7/14 10:38:
      עצובונוגע... כמה הוטמע באותם חפצים, רמזים למי הם, ומכאן אולי - מי אנחנו...
        14/7/14 09:16:
      לא פשוט כלל לפנות חפצים המזכירים אירועים שהיו חשובים ליקירים לנו.
        14/7/14 08:38:

      צטט: debie30 2014-07-14 07:51:52

      חגית (יתכן שהתגובה תהיה מבולבלת)

      הדברים שכתבת מעלים אינספור זכרונות ורגשות,

      חושבת, שזה קשור ליחס שלנו לחפצים,

      יש כאלה שזורקים ללא מחשבה שניה,

      יש כאלה שאוגרים, למחזר, או מתוך קשר

      (אני שייכת לאוגרים)

      גם הוריי היו סוג של אוגרים,

      כל דבר בו נגעתי הכיל סיפור. ואיך אפשר להשליך חתיכת חיים.

      לאבי, לפני שעבר לדיור מוגן , היה קשה להיפרד מחפציו.

      לקחתי והבטחתי לשמור, או לעשות בהם שימוש מועיל.

       

      (פול אוסטר היטיב לתאר את פינוי דירת אביו

      הספר "הארנבת עם עיני הענבר"

      בין השאר הוא חקרית העבר ע"י חפצים ותיועד שנשאר)

       

       

      ברור דבי...זה רק אפס קצהו של נושא כאוב מורכב וטעון....זה נוגע בכולנו...נכתבו עוד ספרים בנושא כמו ספרו המתיש והמחודד של ג'ורג פרק "הדברים"..., רשימה אין סופית של חפצים בהם אנו ממלאים חלק ניכר מחיינו ומזמננו הקצוב על פני הכדור...(הספר שציינת עד כמה שיודעת אינו של פול אוסטר)

      גם אני מהאוגרות וזה מה שמפחיד אותי...בעיקר ניירת מימי אנו באנו ארצה...

       

      תודה יקירתי ושנדע ימים יפים ושקטים!

        14/7/14 07:51:

      חגית (יתכן שהתגובה תהיה מבולבלת)

      הדברים שכתבת מעלים אינספור זכרונות ורגשות,

      חושבת, שזה קשור ליחס שלנו לחפצים,

      יש כאלה שזורקים ללא מחשבה שניה,

      יש כאלה שאוגרים, למחזר, או מתוך קשר

      (אני שייכת לאוגרים)

      גם הוריי היו סוג של אוגרים,

      כל דבר בו נגעתי הכיל סיפור. ואיך אפשר להשליך חתיכת חיים.

      לאבי, לפני שעבר לדיור מוגן , היה קשה להיפרד מחפציו.

      לקחתי והבטחתי לשמור, או לעשות בהם שימוש מועיל.

       

      (פול אוסטר היטיב לתאר את פינוי דירת אביו

      הספר "הארנבת עם עיני הענבר"

      בין השאר הוא חקרית העבר ע"י חפצים ותיועד שנשאר)

        14/7/14 07:12:

      צטט: מרב 1956 2014-07-14 06:19:29

      עיסוק לא קל בכלל.

      עם חפצים מאוד ברור מה לעשות,

      אך עם מזכרות וזכרונות?

      אולי קצת יותר קל כי הם בחיים וגם אינך לבד.זהו גם אירוע מלכד בין האחים.

       

      אימי מאוד פרקטית. אצלה בבית רק מה שהיא צריכה.

       

       

      מאותם הדברים שעושים אם רוצים ואם לאו...המזכרות והזכרונות מה שנותר להם בעיקר, אבל למיין זאת זה סיפור שלא נגמר...וגם להחליט עבורם זה מציב שאלות ללא מענה...

      לפעמים עם אחים זה יותר קשה ולפעמים קל יותר...לשמחתי אצלנו זה עבד והיתה קבלה והבלגה והבנה שלא כולנו עשויים מיקשה אחת. 

      אני מקנאה באנשים פרקטיים בחלק מהדרך:)    תודה מרב!

        14/7/14 07:06:

      צטט: נערת ליווי 2014-07-14 01:08:48

      לא פשוט חגית. לא פשוט.

      והבחירה של השיר של אביהו(א) מדינה מה זה במקום. נהדרת את שכתבת!

       

      גיליתי במהלך התקופה שיש אנשים שזה יותר פשוט להם במקומות כאלה...לי זה היה סלט עם הרבה צבעים...

      תודה נערתי היקרה על הליווי!

        14/7/14 06:19:

      עיסוק לא קל בכלל.

      עם חפצים מאוד ברור מה לעשות,

      אך עם מזכרות וזכרונות?

      אולי קצת יותר קל כי הם בחיים וגם אינך לבד.זהו גם אירוע מלכד בין האחים.

       

      אימי מאוד פרקטית. אצלה בבית רק מה שהיא צריכה.

       

        14/7/14 01:08:

      לא פשוט חגית. לא פשוט.

      והבחירה של השיר של אביהו(א) מדינה מה זה במקום. נהדרת את שכתבת!

        13/7/14 22:00:

      צטט: דליהו 2014-07-13 20:41:59

      חויה רגשית עמוקה. עדיין לא חויתי לכן בטמטומי כה רב אני אומרת לכולם כשלא נהיה אל תעברו על זה תנו לאחרים שיעמיסו וישרפו או יתרמו. קחו רק מה שאתם זוכרים כחשוב ורק מה שתופס מיזודה אחת. אבל כמו שאמרתי בטמטומי... נושא רגיש ומה אעשה...

       

      תודה דליה את רגישה להבין כמה זה רגיש...וכמה שמנסים להיות גיבורים ריאלים זה נותן בומבה בבטן הרכה...

      לילה  טוב יקירה!

        13/7/14 20:41:
      חויה רגשית עמוקה. עדיין לא חויתי לכן בטמטומי כה רב אני אומרת לכולם כשלא נהיה אל תעברו על זה תנו לאחרים שיעמיסו וישרפו או יתרמו. קחו רק מה שאתם זוכרים כחשוב ורק מה שתופס מיזודה אחת. אבל כמו שאמרתי בטמטומי... נושא רגיש ומה אעשה...
        13/7/14 19:19:

      צטט: היא ולא אחרת 2014-07-13 18:57:45

      מחזקת אותך מכאן. פרידה מבית התהוות הרגעים אינה קלה. הרשומה הזו שלך, שלחת אותי לכאבי הפרטי הבועט בתוכי וכל כך מבינה את שכתבת. ובסופו של יום ועיקר להשתדל לחשוב על החיובי. חיבוקים ונשיקות.

      תודה על החיזוקים החיבוקים והנשיקות ועל המילים הטובות...איני יודעת את שמך אבל את היא אחרת ונהדרת!
      באמת צריך לחוות כדי להבין זאת ממש...ולמרות שכל אחד חווה משהו קצת שונה יש הרבה מהמשותף...
        13/7/14 19:16:

      צטט: עמי100 2014-07-13 18:20:49

      לא קלה הדרך בטיפול בהורים..מי כמוני יודע זאת....אך תמיד יש לך את הכתף שלי שם תרגעי..

      חן חן עמי...אני יודעת וגם זוכרת את הפוסטים שלך על הוריך...(חשבתי שהכתף בשביל ציפורים נודדות...) 
        13/7/14 18:57:
      מחזקת אותך מכאן. פרידה מבית התהוות הרגעים אינה קלה. הרשומה הזו שלך, שלחת אותי לכאבי הפרטי הבועט בתוכי וכל כך מבינה את שכתבת. ובסופו של יום ועיקר להשתדל לחשוב על החיובי. חיבוקים ונשיקות.
        13/7/14 18:20:
      לא קלה הדרך בטיפול בהורים..מי כמוני יודע זאת....אך תמיד יש לך את הכתף שלי שם תרגעי..
        13/7/14 17:47:

      צטט: sari10 2014-07-13 17:31:38

      מהסןף להתחלה...
      אהבתי יותר את צילום הפרח הצבעוני מאשר
      בשחור לבן וכמו קמל ...
      מסמל את חדוות החיים מול הקמילה בסוף?
      מדכא...
      ~~~
      אוי, סיפור לא קל זה "גידול הורים",
      שקורה אחרי גידול הילדים ...
      משערת שלא היה לך קל למיין ולבחון
      את כל החפצים יחד עם אחותך ואחיך ...
      זה לא רק מטלה שואבת פיזית,
      זה בעיקר מטלה סוחטת אנרגטית ...
      כפי שתיארת, מה לפתוח ומה לא,
      לזרוק, לגרוס או למסגר?
      כל כך מבינה לליבך... ♥
      ויחד עם זאת, בטח היו לך
      גם רגעים מרגשים ~~~~~

       

       

      תודה שרי יקרה...ברור שתאהבי את הפרח החי ולא את הקמל...:) אכן חזרתי הביתה מרוקנת מעוכה וסחוטה

      אבל גם עם תחושה טובה ושלמה של נכון. בפרט שימח אותי שיתוף הפעולה שלנו כאחים המשלימים זה את זה ועם כל הצער והעצב היו צחוקים לא מעטים...עבודה סיזיפית ומייאשת אבל ביחד זה יותר קל...

        13/7/14 17:32:

      צטט: א ח א ב 2014-07-13 17:15:01

      מה נשאר בסופו של דבר?

       

      המון כביסה והתעסקות בחלוקה לנזקקים שעדיין חיים ובמיחזור...וכן...גם כמה האחזויות ...

      ותודה ...

        13/7/14 17:31:

      מהסןף להתחלה...
      אהבתי יותר את צילום הפרח הצבעוני מאשר
      בשחור לבן וכמו קמל ...
      מסמל את חדוות החיים מול הקמילה בסוף?
      מדכא...
      ~~~
      אוי, סיפור לא קל זה "גידול הורים",
      שקורה אחרי גידול הילדים ...
      משערת שלא היה לך קל למיין ולבחון
      את כל החפצים יחד עם אחותך ואחיך ...
      זה לא רק מטלה שואבת פיזית,
      זה בעיקר מטלה סוחטת אנרגטית ...
      כפי שתיארת, מה לפתוח ומה לא,
      לזרוק, לגרוס או למסגר?
      כל כך מבינה לליבך... ♥
      ויחד עם זאת, בטח היו לך
      גם רגעים מרגשים ~~~~~

        13/7/14 17:15:
      מה נשאר בסופו של דבר?

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      HagitFriedlander
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין