האוטו-אימפוטנציה של השמאל
בימים אלו, עת מתנהל מבצע "קשקוש בלבוש" ברצועת עזה, נעלם מחנה השמאל. לא ניתן עוד לומר כי נדם קולו של השמאל שכן בשבוע האחרון אין קול ואין עונה. ולא ניתן עוד לומר כי המוזות שותקות שכן אין עוד זכר למוזות. האדמה כאילו פערה פיה ובלעה את מחנה השמאל בשלמותו על מנהיגיו הפוליטיים. מצבינו כה עגום שהדובר היחיד של השפיות הינו הכתב הצבאי של ערוץ 10 אלון בן דויד שמעז לציין שמבצע "קשקוש בלבוש" הינו מיותר באותה מידה שהוא כביכול הכרחי.
שתיקתו של השמאל בימים בהם צה"ל כותש את תושבי עזה אינו מאורע ייחודי. נהפוך הוא, זהו סימן ההיכר של מחנה השמאל. הרי גם בזמן מבצע "בלבול ביצים" ומבצע "עופרת יצוקה" חשש השמאל מלזעוק זעקתו ולנפץ באחת את תחושת ה"ביחד" של עם ישראל המתגודד תחת כיפת ברזל שההיגיון מתקשה לחדור אותה .
השמאל חושש מלפצו פיו שכן הוא יודע היטב שאין דבר שעם ישראל אוהב יותר מעיתות חירום, ימים בהם נוצרת אשליה שיש עוד חברה ישראלית ושלא מדובר בערב של מחנות מפולגים שאין עוד חצי דבר שמחבר ביניהם. הטלוויזיה משדרת שוב ושוב נשים בדרום שמכינות שניצלים לחיילים אמיצים, באולפן החדשות מראיינים משפחות מן הצפון שמארחות ילדים מן הדרום ודני קושמרו מזמין את כולנו למדורת השבט בה אנו מביטים בפליאה ביירוטים של רקטות מעל שמי גוש דן.
את מצבו הנוכחי של השמאל הישראלי ניתן לכנות אוטו-אימפוטנציה שכן מיד עם המראת מטוסי חיל האוויר מבסיס חצרים אנו נכנסים למצב אוטומטי של אימפוטנציה. מנהיגינו נעשים רופסים, פעילינו הופכים לנרפים ואנו מתקשים לעמוד אל מול גלי ההסתה כלפי שכנינו הפלסטינים.
לפיכך מה שהשמאל זקוק לו זה אוטואמנציפציה או שחרור מן החשש לשבור את "הביחד" הלאומי והתגברות על הפחד מפני זעמו של הימין. תפקידו של מחנה השמאל איננו לקחת חלק בטקס ההיטהרות הלאומני של עם ישראל אלא להזכיר לחברה הישראלית השקם וערב כי מלחמת ישראל בעזה היא מלחמת ברירה, כי ישנן חלופות להרג רב של אזרחים חפים מפשע וכי האויב של היום יכול להיות השותף של המחר.
המראת מטוסי חיל האוויר מבסיס חצרים צריכה להוות קול קורא לפעילי השמאל ומנהיגיו ולא אות להסתתרות מתחת לאדמה כמו מנהיגי חמאס. דווקא בימים אלו צריכים חברי הכנסת של מחנה השמאל להתראיין לרשתות זרות ולקרוא להפסקה מידית של המבצע בעזה, דווקא בימים אלו על פעילי השמאל לארגן הפגנות מחאה המוניות בירושלים, תל אביב וחיפה ודווקא בימים אלו צריך השמאל לארגן משמרות מחאה מחוץ לביתם של ראש הממשלה ושר הביטחון.
תנועת המחאה למלחמת ווייטנאם לא הביאה לסיום המלחמה בדרכי נועם והתרפסות אל מול העם האמריקני. היא עשתה זאת דרך הפגנות המוניות, קריאת תיגר על הלכידות החברתית שמלחמה מביאה עמה ומשמרות מחאה שיום יום זעקו אל עבר הבית הלבן של לינדון ביינס ג'ונסון hey hey LBJ how many kids did you kill today?
זו צריכה להיות דרכינו, דרכו של השמאל הישראלי. ואל לנו עוד לחשוש לשלומינו שכן הימין הלאומני של נפתלי בנט יכנה אותנו בוגדים בין אם נתעורר ובין אם לאו ופעילי ימין יכו אותנו באלות כפי שעשו השבוע בין אם נצעד ובין אם לאו. |