פעם, יצא לי לחנוך הרבה. יצא לי להדריך, לחפוף, ללמד, לספר על - . אני זוכרת שהייתי מתכוננת להדרכות שלי ושכל מילה שיצאה לי מהפה הייתה לי חשובה. היה חשוב לי הסדר של הדברים; איך אני אומרת אותם. למדתי מי היו ה"חניכים" שלי, אל מול מי אני ניצבת, למי אני מדברת, כדי שאוכל לדעת איך להנגיש לאותו אדם את מילותיי ואת כוונותיי.

היה לי חשוב ליצור איזה בסיס ראשוני, מערך קלט אחד יציב ואיתן בתודעה של החניך שלי כדי שאוכל, אחר-כך להזרים לשם את המידע הנחוץ.

זה היה חשוב לי כי רציתי שתחת ידיי יצאו אנשים מבינים ובעלי בסיס חזק. הכי חשוב מבינים. ורציתי גם שההבנה הזו תהיה להם, אם לא קלה אז לפחות לא קשה. רציתי להוציא תחת ידיי אנשים בני דעת. ויותר מזה ידעתי, שאיך שאני אשים את המידע בתוך האוזניים שלהם בפעם הראשונה, ככה זה ייקלט. לעולם. ושאם אעשה טעות, יהיה לי קשה להוציא להם את השטות הזו מהראש.

ממשלת ישראל קצת אכזבה אותי לאור המצב האחרון שנוצר. למה? הכל בגלל המילה הראשונה שיצאה להם מהפה.

אף-פעם לא הייתי מעורה בפוליטיקה מי -יודע -מה. לא הבנתי מי היו הכוחות ומי היה נגד מי. לא הבנתי במצעים של מפלגות, והרבה שמות מהאיזור הפוליטי צלצלו מוכר אבל לא אמרו דבר. הייתי מתרחקת מוויכוחים ובטח מווכחנים פוליטיים שתמיד לעגתי להם, כי חשבתי שעד שאתה לא בפנים אין לך באמת מושג לגבי מה קורה שם.

עד לאחרונה.

לאחרונה, אני מתבגרת יותר, ונהיית יותר אחראית לעצמי. מסתבר שאני, אינני האחראית היחידה לעצמי. יש עוד. מנגנונים על גבי מנגנונים שנשלטים על-ידי אנשים ועוד אנשים, חלקם מוכרים יותר וחלקם פחות שגם הם אחראים לגורלי, מעצם היותי אזרחית מדינת ישראל.

לאחרונה, הייתה חטיפה. של שלשה נערים מאזור גוש עציון. וחיכינו להם, באמת חיכינו להם, כשלשה שבועות, וערכנו לכבודם תפילות ומענות ותחינות ובקשות.

ואחר-כך היתה טרגדיה.

נוראית.

מחפירה.

ואחר-כך...

נשבר הלב.

נשבר הלב ובכינו והתמרמרנו יחד עם משפחות הנערים. וחשבנו על האמהות האמיצות ודיברנו על זה שכמה קשה לאבד ילד.

ואז באה הממשלה. והוציאה את המילה: "נ-ק-מ-ה!"  וחזרה עליה כמה פעמים.

אני לא יודעת באיזו טקטיקה (או בשפה המיידית: "באיזה קטע?!?") אומרים דבר כזה לעם דואב ומבולבל, במציאות המעורבת הזו שלנו. והאם כשהדרג המדיני מוציא מילים מהסוג הזה מהפה, זה יכול לחול גם ברמה האישית? ברמה אישית כזו שכשאני יושבת בגינה שמתחת לבית שלי אני שומעת ילדים מתדיינים בנושא ואומרים שצריך לכסח להם את הצורה ושבפעם אחת צריך למחוק אותם ושכולם שם צריכים למות. ויום אחד כשהם יגדלו ויפגשו באותם "הם" הם יגלו שמאחורי"הם" יש גם צלם.

ואז היה עוד רצח. עם מלא ספקולציות מסביב, אבל רצח. שהיה על רקע של רצח, והופ נכנסנו למעגל...

ובכלל, כשמסתכלים על זה עוד טיפה אחורה בהיסטוריה מבינים ששום דבר לא השתנה.