בתחילה חשבתי ש"כל הכבוד לביבי", על האומץ, למרות הסקרים והדני דנונים למיניהם. אבל, במחשבה שנייה ושלישית, אני כבר לא בטוח. למעשה, ככל שאני חושב על כך, אני מתחיל לחשוב כי אם אתה ימני, אבל שפוי ומציאותי, לא מהסוג ההוזה, חובה עליך להימנע מדרישת מבצע קרקעי על כל הכרוך בכך בחיי חיילינו, ואילו אם אתה שמאלני ומאמין עדיין בסיכוי לשלום עם הפלשתינים חובה עליך לתמוך במבצע קרקעי נרחב שתכליתו אחת – חיסול שלטון החמאס. ואנמק בקצרה: דומני שיש קונצנזוס לגבי כך שה"חמאס" לעולם לא יוותר על שאיפתו ואמונתו הדתית הלוהטת, לפיה לישראל אין זכות קיום ולכן יש לנצל את שעת הכושר והיחלשותו, כדי לחסל את שלטונו. ברור שה"חמאס", גם אם ירצה להתמתן, מאוים מימין ע"י גרועים ממנו ואם שלטונו ייפגע או ייחלש, וייווצר ואקום חלקי בשלטון, מצבנו רק יורע כשלא תהיה לנו "כתובת". דומני שברור לכל שאש"ף, אבו מאזן ושות' – לא יוכלו להצטייר כמשת"פים שלנו ולוותר על גרגר אדמה, כל עוד "חמאס" חי בועט ומסית נגדם. כך שלמרות זעקות השבר, הרי במסתרים רק יריעו לנו, אם וכאשר נחסל את חמאס כשלטון ומדינה. ברור שללא מבצע קרקעי נרחב והישארות בשטח למספר חודשים, אין סיכוי לחיסול שלטון החמאס. וברור שאם ניכנס לעזה, הרי זה יוכל "לעבור" רק אם נצהיר על מטרה מוגדרת, לפיה בכוונתנו להחזירה לידי השלטון הפלשתיני, אך רק לאחר שזה ייאות לפירוזה, בפיקוח ארבע המעצמות והמצרים, יחדיו.
אם נשקלל את כל הנימוקים האלו, הרי שאם אנו לא מאמינים בסיכוי מו"מ עתידי גם עם אבו מאזן או יורשיו, אנשי תנועת השחרור הפלשתינית שמניעיה לאומיים ולא דתיים, הרי שאין טעם לסכן חיים כה רבים, למען מבצע שלא נוכל להשלים ממילא. למען הישג קצר טווח שנזקו עלול להיות רב מתועלתו ועלינו ללמוד לחיות ב"וילה בג'ונגל" ורק לבצר יותר ויותר את גדרותיה, מבינים שתמיד נשלם מחיר על היותו מי שאנו. אך אם אנו מאמינים שיש עדיין סיכוי כלשהו להסדר, הרי שברור כי עלינו לשלם מחיר כבד על יוהרתנו וקוצר ראותנו, אלו שהולידו (ועודדו...) את ה"חמאס" בשעתו ואלו שהובילונו עד היום ולכך יפה שעה אחת קודם, כשצירוף הנסיבות הפוליטי בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט, נוח עבורנו, יחסית. ואם תשאלו מה דעתי ולהיכן אני נוטה, אומר בכנות שאיני יודע... אך די ברורות לי המסקנות אליהן הגעתי כאמור וההבנה ש"חלוקת התפקידים" המסורתית בין שמאל לימין נהפכה כאן על פיה.
|