קריסתה ואיתנותה של קונספציית תל אביב
במשך עשור החזיקו ישראלים רבים בשתי קונספציות הקשורות לעיר תל אביב. הראשונה הייתה קונספציה אודות תל אביב ובה החזיקו מרבית תושבי הדרום שחייהם תחת שלטון הליכוד הפכו למסכת אימים של סבבי אלימות בלתי נגמרים. אנשי הדרום האמינו תמיד שכאשר יגיע טווח הטילים של חמאס עד העיר תל אביב אז תינתן ההוראה למיגור ארגון החמאס אחת ולתמיד.
לקונספציה זו היו יסודות איתנים שהרי העיר תל אביב הינה המוקד הכלכלי של מדינת ישראל. כניסתה של תל אביב אל טווח הטילים של החמאס עלול לפגום קשות בכלכלת ישראל. המסחר בבורסה ייפסק, השקעות זרות ימשכו, חברות הסטארט-אפ ימצאו עצמם ללא משקיעים והתל"ג יצנח מטה כמו הרסיסים של טיל התמיר המיירט את הפאג'רים שעפים מעל ראשנו.
כל הזכויות שמורות לדה מררקר
אך לקונספציית תל אביב זו היה גם נדבך נוסף, נדבך של מרכז אל מול פריפריה ושל אשכנזים אליטיסטיים יושבי בתי קפה אל מול המזרחים של עיירות הפיתוח בדרום. יושבי שדרות, קריית מלאכי, ירוחם ודימונה האמינו כי עת ימצאו עצמם האשכנזים במעגל התופת אז ימצא המענה לבעיית עזה.
הימים האחרונים מלמדים כי קונספציה זו קרסה. מזה שבוע נורים טילים אל עבר העיר הלבנה. אמנם מספר הטילים קטן בהרבה מזה שנורה אל אשקלון או ירוחם אך החמאס הוכיח כי ביכולתו לפגוע בתל אביב ולהפר את שגרת החיים של יושביה. ודבר לא השתנה. עזה לא נכבשה, החמאס לא מוגר, הטרור לא נוצח והכפפות לא הוסרו. אל מול הרצועה יושבים עתה אלפי חיילים כפי שישבו בכל סבבי האלימות הקודמים וגם הפעם, עת התל אביבים נכנסים למטבח של בתי הקפה שלהם כדי להתגונן מפני טילים, איש לא ממהר להכניסם לרצועה במהלך קרקעי.
לאורך השנים התבססה גם קונספציה תל אביבית נוספת והיא קונספציה של חלק מיושבי העיר תל אביב. אלו אמרו פעם אחר פעם כי התוצאה העגומה ביותר של הכיבוש הישראלי תהיה אבדן המוסר הישראלי. כי הפיכת עם שלם ל"אחר", ל "שונה", ל "מסוכן", ל "כזה שלא מקדש את החיים" תשריש תפיסות גזעניות ואלימות בקרב מעגלים שונים של החברה הישראלית. כי ההתייחסות אל תושבי עזה והגדה המערבית כ "נזק אגבי", "נזק משני" ו "בלתי מעורבים" תוביל לגילויי שנאה ואלימות כלפי אזרחי מדינת ישראל באשר הם- שמאלנים, יהודים או ערבים ישראלים.
בשבועות האחרונים קונספציה זו הוכחה כנכונה.
זה החל עם קבוצות פייסבוק שקראו לנקמה בערבים, באשר הם, לאחר רציחת שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. זה המשיך עם נערה שהביעה שמחה בפייסבוק על כך שמת חייל צה"ל בדואי שהרי הבדואים אינם יהודים. בל נשכח גם את הניסיונות להכות נוסעים ברכבת הקלה בירושלים, הכאה של מפגינים מן השמאל בתל אביב ורצח של הנער מוחמד אבו-חדיר שהגדילו לעשות חוטפיו היהודים שהכו אותו עד סף מוות בטרם שרפו אותו (תזכירו לי שוב כמה אנחנו מקדשים את החיים לעומת ה"ערבים"?)
בימים האחרונים, תחת מעטה ההגנה של כיפת ברזל, גילויי הגזענות שנזרעו בקרב עם ישראל במשך שנות הכיבוש המשיכו ללבלב. אמש אמר לי אדם שלו היה יכול היה תורם כסף לבני הנוער שמבצעים פעולות של "תג מחיר" כנגד האוכלוסייה הערבית. כמה שעות לאחר מכן אדם "מן הישוב", שהוא במקרה גם אהוב עלי, הסביר לי שאחד משלנו (יהודי) שווה כמה מאות משלהם (פלשתינאים). בערב כבר הבהיר לי קרוב משפחה שעם ישראל אינו עם גזעני אלא יש מיעוט גזעני שמצליח לגרור אחריו צעירים קלי דעת.
אך אין זאת האמת. שישים ושש שנים לאחר הקמת המדינה ברור כי כשלנו מבחינה ערכית. דרך הכיבוש הפכנו לחברה אלימה שחלקים ממנה יושבים עתה על ספות אל מול הרצועה ומביטים בפליאה ביירוט הטילים ובהנאה על הפצצות חיל האוויר בעזה. הצימאון לדם ולנקמה איננו ערך יהודי, הוא ערך ישראלי. תפיסת האחר כאויב, כבזוי, כנטול ערכים, ככזה ששיש להכניעו ול"היכנס בו" איננו ערך יהודי הוא ערך ישראלי. וייתכן מאוד שכפי שאמר הסופר גור וידל לא באנו ארצה כדי להיות חופשיים מרדיפה אלא באנו ארצה כדי להיות חופשיים לרדוף את האחר. |