ישראל יצאה לפעולה קרקעית בעזה נגד חמאס, ומצרים מאשימה ותוקפת את חמאס. תודו שיש ביניכם לא מעט שהיו אומרים שאני חי בסרט אם הייתי כותב את המשפט הזה כתחזית רק לפני כמה ימים. אבל הנה בפעם הראשונה בתולדות הסכסוך שלנו קרה הדבר המוזר הזה. אנחנו תוקפים אויב, ומדינה ערבית מובילה תומכת בתקיפה ותוקפת את האויב. האם אלו ימות המשיח?
אז התשובה היא שלא, המצרים לא עומדים לשיר איתנו בשני קולות את התקווה... מה בכל זאת הוביל לכך? התשובה היא החכמה הדיפלומטית (הלא אופיינית יש לציין) שהפגין ראש הממשלה במהלך מבצע צוק איתן.
בואו נשים את הקלפים על השולחן ונגיד את המובן מאליו: השלטון המצרי הנוכחי שונא את חמאס בגלל שחמאס מקושר לאחים המוסלמים, והם כמובן האויב הגדול של השלטון המצרי. זו נקודת פתיחה מאוד נוחה לנו, אין ספק. אבל בקלות רבה היה אפשר לדפוק את היתרון הדיפלומטי הזה. המצרים לא יכולים לשנוא את חמאס יותר מאת ישראל בכל מחיר. אם ישראל הייתה זו שדוחה את הצעת הפסקת האש המצרית, סביר להניח שהאש הפרעונית הקדומה הייתה מופנית דווקא אלינו.
אז כשביבי קיבל את ההצעה הזו לידיו הוא ורוב חברי הקבינט הבינו את ההזדמנות פה. אם חמאס מקבל את ההצעה, הרי שהוא יוצא מופסד. איך אמרו גדודיו? "זו כניעה!". והם צודקים. ההצעה המצרית היא לא פחות מכניעה מוחלטת של חמאס וניצחון מובהק של ישראל. מהצד השני, אם חמאס לא מקבל את הפסקת האש וישראל כן, ישראל יכולה להשתמש בזה כדי להדק יחסים עם מצרים, ללכת לעולם ולהגיד לו "הנה, אנחנו לא יורים והם כן" ולגזור קופון פוליטי שיאפשר הרחבת המבצע הצבאי. וזה בדיוק מה שקרה.
הנה אנחנו נכנסים לעזה למבצע נרחב ותראו איזה פלא! שרי חוץ אירופאים תומכים בנו (חשבתי שהם אנטישמים, לא?), מזכ"ל האו"ם משחרר הודעה רפה בה הוא מקווה להפסקת האלימות ואין בה שום גינוי לישראל (שבעולם הדיפלומטיה, זה כמו לומר "לכו על זה אם אתם חייבים"), ומדינה ערבית, מוסלמית, מובילה אומרת שכל הדם שישפך הוא אשמת חמאס, לא ישראל, שסרב להפסקת אש! אפילו ברשות הפלסטינית שרים היום אומרים שחמאס הוא האשם, אותה רשות פלסטינית שהעומד בראשה, חרף "ממשלת הפיוס", קרא לחמאסניקים "ספסרים של דם".
זה לא נס, זה לא שהאל מילא את לבבות כולם באהבת ישראל. זה פשוט מה שקורה כשיודעים לשחק את המשחק, כשיודעים להיות חכמים, שמבינים שזה לא רק לרוץ עם הראש לקיר כמו אייל שהתעוור מפנסי מכונית.
כשביבי קיבל את הפסקת האש המצרית כל הליברמנים, הדנונים הבנטים והפייגלינים צווחו וירקו ונשפו. ואבוי לנו אם הם היו עם הידיים על ההגה (או אם אי פעם הם יהיו). הם כל כך מלאים בעצמם, תמיד אומרים שרק הם לבדם מבינים את המזרח התיכון, המזרח התיכון זה לא אירופה, המזרח התיכון מבין רק ערבית, ועוד שלל סיסמאות. והנה הוכח שתהא שפתו של המזרח התיכון אשר תהא, היא שפה מתוחכמת ומעודנת יותר משפתם של צווחני הימין.
הימים האחרונים הוכיחו את עליונות הגישה של השמאל המתון, הגישה הרגועה והמחושבת. הימים האלה הוכיחו שאם נשחק את המשחק הדיפלומטי, שאם נפעל מהראש ולא מהבטן, נוכל ליצור לעצמנו כלים רבי עוצמה להגן על עצמנו מבלי להסתכן בבידוד עולמי – להפך – נוכל לבודד דווקא את אויבינו. ואני כולי תקווה שממשלת ישראל תנצל את המצב הזה כדי לשנות את פני הרצועה. הניצחון הסופי הוא לא ראשו של הנייה על מגש, גם אם הרעיון מדגדג לנו בבטן. הניצחון הוא שלטון פלסטיני ברצועת עזה שמכיר בישראל ולא מעוניין לתקוף אותנו, בין אם מפחד ובין אם מאינטרס כלכלי. אם לשלטון הזה קוראים חמאס, רשות, או כל שם אחר, זה לא משנה.
כשהמבצע יסתיים ויושג בו מה שיושג – זה בדיוק הזמן להחליף את השלטון ולהעבירו בחזרה אל השמאל. כי, עם כל הכבוד לאופן מעורר ההשראה שבו ראש הממשלה ניהל את המערכה הזו עד כה, הוא לא מסוגל לעשות את מה שנדרש הלאה, בטח לא בממשלה ימנית שכזו. ומה שנדרש זה חיזוק הכוחות המתונים באזור וחבירה אליהם.
בעוד שחולי הרוח של האיסלאם הקיצוני קורעים את עיראק וסוריה לגזרים ומאיימים להתקרב לגבולותינו, עלינו לדאוג ליצור לנו בני ברית בין מתוני האזור, אותם אלו שגם עליהם מאיימים הפנאטים. מעל לכל זה אומר אבו-מאזן והרשות הפלסטינית. יותר מאי פעם יש לנו אינטרס אדיר להגיע עימם להסדר קבע, שלום אמת, ולשם כך יהיה צורך להקים מדינה פלסטינית.
אתם חושבים שהפסקת אש עם חמאס נתן לנו כוח פוליטי להילחם בלי ביקורת עולמית? חכו כשאנחנו והפלסטינים נכריז לעולם שהסכסוך תם ועימו גם תם הכיבוש. כל התנועות האנטישמיות ותנועות החרם שארגונים פלסטיניים מפעילים באירופה ובאמריקה היום יתמוססו. אפשרויות הגנה חדשות יפתחו בפנינו, שלא לדבר על אפשרויות כלכליות. לא אלאה אתכם בפרטים, כבר כתבתי על כך באריכות בפרסום שכותרתו "מדינה פלסטינית לא בשבילם, טמבל, אלא בשבילנו!" ממרץ 2013.
ממשלת ימין לא מסוגלת לעשות זאת, לא עם האחים היהודים בקואליציה, לא כשרעיונותיו המופרעים של פייגלין נשמעים במרכז הליכוד.
אני מקווה שבפעם הבאה שאזרחי ישראל יעמדו מול הקלפי הם יזכרו שזה לא בולדוג שאנחנו צריכים בשלטון בימי מלחמה, אלא מישהו שקול ועָרוּם שמחזיק ברצועתו של הכלב. |