"גרפומנייק" זה מה שאני חושב על עצמי. אבל, וכאן בא האבל הקטן, לא בטוח שזה כזה רע. לכתוב ולהכניס קצת רגישות לחיים לא הרג אף אחד. אך בראשי מרחפת דמותו של יוחאי הרגיש, שנהרג  בגלל שהיה רגיש. אני מנסה להתמקד בפניו כדי לדעת מי זה היוחאי הזה וכמה רגיש הוא היה, אך ללא הצלחה. הרגיש המאדאפקה מסתיר את הפנים שלו המטושטשות ממילא.

בכל אופן כוס אימא של יוחאי, זאת הדעה הרווחת שאם הרגשת נדפקת. 

אז גרפומנייק אמרנו. וקצת רגישות זאת לא בעיה לא פתירה. אבל, וכאן בא האבל הבינוני, לפעמים לא עוזר לי זה שאני כותב. אולי כי  לא הגיוני שזה יעזור ברמה שאני מצפה שתעזור?!. 

אבל, וכאן בא האבל הגדול !! והאבל הזה ממש גדול, כל כך גדול שהוא צריך להתכופף בשער של החניה. ותמיד כשהוא עובר הוא מפיל לי את הקטנוע. כל הזמן אני אומר לו "תעשה טובה חביבי, לך על הצד" הוא מהמהם בהסכמה מרים את הקטנוע ביד אחת ומחייך את החיוך הזורח שלו. "מה חדש?" הוא שואל אותי וקורס על הספה "וואלה" אני אומר לו "איך אתה?"