בשבוע שעבר סיים שמעון פרס את נשיאותו, שבע ימים וכבוד עולמי, אך עדיין רעב לעשיה ולהערכתי מתוסכל מאי פעם. וכי איך לא יהיה מתוסכל ממה שמתרחש כאן וסביבנו, מעליית האיסלאם הקנאי ומהיעדר כל סיכוי נראה לעין ל"מזרח תיכון חדש". אלא שאם נשכיל לראות לרגע למרחקים, להרים מבט מעל הביצה החמאסית בה אנו מתבוססים כרגע, הרי שאולי שמעון פרס לא יזכה לראות זאת (למרות שהוא בן בלי גיל...) אך ניתן להערכתי לראות בכל הנעשה בעולם הערבי, דווקא סוג של "חבלי משיח" שבקרוב עוד יביאו סבל ניכר לרבים, אך בטווח הקרוב יביאו לשינוי אמיתי ומזרח תיכון חדש, באמת. נפתח בחמאס, בעייתנו המיידית. דווקא הוא יחדל בכל תסריט אפשרי להוות איום משמעותי בעתיד הרחוק יותר. בין אם האופטימיות תנצח ועזה אכן תפורז ותשגשג בסיוע בינלאומי ובין אם החמאס ישרוד עוד תקופה , אך כתוצאה מלחצינו ולחצי המצרים וכו' ינטוש את מנעמי השלטון ויחזור להיות ארגון טרור בלבד. אני עודני מאמין שאין סיכוי שישראל תניח בטווח הרחוק לחמאס להמשיך וליהנות משני העולמות, גם שלטון רשמי וגם ארגון טרור רצחני.
אך הבה נרחיב ונרים מבט אל סביבתנו כולה. המצב הנוכחי באזור רווי באלימות חסרת-הבחנה, פשעי מלחמה, ובעיית פליטות בקנה מידה גדול. כחצי מאוכלוסיית סוריה נעקרה מבתיה, וכמעט 3 מיליון סורים נמלטו ממנה. גלי הפליטים האלה מערערים גם את היציבות בלבנון ובירדן. ואילו בעיראק המצב בלתי הפיך, הממשלה בחסדי האמריקנים קורסת, וסיכויי המשך הקיום של שלטון עיראקי מרכזי קלושים. הכורדים שולטים למעשה במחוזות שלמים בעיראק ובסוריה, וניתן להניח שבעתיד ישיגו הכרה בינלאומית במדינה כורדית. לדעתי אין סיכוי שאסאד יוכל להחזיר לעצמו את השליטה על כל השטח וכל האוכלוסיה הסונית בסוריה, ואם אסד יודח, לא ברור מה יהיה עתידו של המיעוט העלאווי. בשלב הבא יתעוררו הדרוזים בלבנון, יחברו לנוצרים וינסו לדחוק את רגלי השיעים חזרה לנחיתותם משכבר הימים. התפתחויות אלו גורמות לכך שמרחיקי ראות משוכנעים שבתוך עשור או שניים יצמח מהכאוס באזור סדר מדיני חדש, שיתעצב אך ורק לפי גבולות דמוגרפיים ודתיים. סדר מדיני שבו יווצר בין המיני מדינות האלו סוג של מאזן אימה בנוי על שיקולי עלות/תועלת, כשהן מנטרלות מבחינת האיום ההדדי, זו את זו. לכאורה, לישראל אין עניין בסיפור הזה של מלחמה בין הכוחות החמושים של הזרמים האיסלמיים-הדתיים השונים. היא לא מקור הסכסוך וה"תפקיד" היחיד שנועד לנו הוא להיות ההצדקה של ממשלות וארגונים להתעצם צבאית, כביכול לטובת המאבק נגדה ולצבור נשק אותו יפנו כנגד יריביהם המוסלמים... אם כך, מה פשר האופטימיות שלי? ובכן, התשובה הינה ירדן. זוהי המדינה המלאכותית האחרונה מתוצרת הקולוניאליזם האירופי, שנשארה לעמוד. אי-אפשר לדעת לאורך כמה זמן היא תצליח להישאר מחוץ לסיפור ועם לחץ חיצוני ותסיסה פנימית, היא עלולה גם להתפרק הרבה יותר מהר משנדמה לנו. לכאורה ברור שכל עוד ממלכת ירדן שומרת על יציבות שלטונה, חשוב שישראל תמשיך לפתח את קשרי השלום ושיתוף הפעולה איתה. אבל בהתחשב בעתידה הלא-ברור של ירדן, ישראל צריכה להתחיל לתכנן ולהיערך ליום בו ייפול המשטר ההאשמי. וכאן צריכה ישראל לקבל החלטה כבר כיום, לגבי הממלכה שבמזרח ולראות מה ומי עדיף לנו. אני משוכנע שירדן בשליטה פלשתינאית עדיפה לנו. זו תוכל לשוב ולהיות ארץ ישראל המזרחית האמיתית, ואף להיות בעלת הבית גם ביהודה ושומרון (המפורזות) ולתת מרחב וקידום לאוכלוסיה הפלשתינאית ברובה ויעד אפקטיבי לשאיפות הלאומיות של הפלשתינאים כולם ומוצא לתסכולם. ואולי זה הכיוון אליו צריכה ישראל להוביל, בחדרי חדרים, זהו מבחינתנו המזרח התיכון החדש האמיתי. וזהו יעד בר השגה, אם נראה אותו כיעד ולא כאיום.
|